תרועה של חצוצרה הפריעה לו לצלול בנבכי דמיונו השגוי,
הוא שמע אותה בעבר,
צורמת, לוחמת, מרססת,
שאריות החיים שנפלו מהסל נמסו,
כן,
היא המיסה אותם,
אותם חיים שהפכו להיות חד גוונים,
קרים,
אפורים,
מרים,
יבשים,
כמו חדרה לנבכי הרגש,
מנפצת כל דבר בדרך,
וב"רוך חודר" היא המיסה אותם,
לא נשאר מהם כלום,
רק שאריות של זכרון יבש,
והד של סיפור שלא סופר,
אולי הוא קצת הופר,
מחר,
זה לא יהיה מאוחר,
להיות על ההר,
ולצעוק -
לצעוק לכל הכפר,
שהנה הכאב נגמר,
זה לא שהוא מבוגר,
הוא פשוט נשאר,
ככה,
בצחוק מהורהר,
מחר.
בס"ד
תשובה לשאלה שבכותרת תוכלו למצוא וגם מסרים ממנה ומהבן שלה, המקלל, תוכלו למצוא פה.
אין לי איך להסביר את זה
חוץ מ
תחושת סכנה איומה
כעס עמוק
חרדה שאין לה שם
ואז כמובן כותבים לה שנמאס לי לחיות ואני שונאת את זה.
אני באמת שונאת-
להרגיש את הדברים האלה
להרגיש חסרת בית בעולם. חסרת הגנה.
נזקקת. לא ראויה. נתונה לגחמות של מישהו חסר גבולות ואכזרי.
אכזריות זו מילה נכונה בהקשר הזה.
אוף, בא לי לבכות
ואז למות
לפי הסדר
כשעצובים בוכים בוכים
את כותבת לאוויר את יודעת?
כן, משהו בתוכי יודע את זה ובכל אופן העיקר להשאיר חותם בעולם
ואם יום אחד אני באמת אלך
לא יקרה כלום
כולם ישארו עם הילדים שלהן ועם הבעל והחברות האחרות
והכל יהיה שמח ונעים
ילכו לחופשים ולסושי עם מישהן אחרות
לא יקרה כלום
למה את עצובה
זה לא משנה לא צריך סיבה
העולם לא נחמד אני לא נחמדה לעולם
עסוקה רק בעצמי וזה חבל
לא יודעת אם זה נכון
זה לא באמת משנה
רוצה לנגן הרבה אבל לעשות את זה טוב כדי להנות כי אם לא לא שווה.
אין לי חברות וזה לגמרי אשמתי
יש לי חברות
אבל הן עסוקות נורא
או שאי אפשר לדבר איתן כשעצובים
כדורים למה אתם לא עוזרים
