לא פעם היא תהתה לעצמה, מה יש ביקום הענק הזה שמצמצם אותנו לפיסות קטנות כל כך של קיום, של אנושיות. כמה רוך וחמלה יש בתנועה אחת של ליטוף, כמה כוונות יש במגע קל של חיבה בקצה האצבע, כמה מילים נשתקות במקום שבו שפתיים נפגשות לרגע אחד או שניים.
מי הכניס את הרגשות והכוונות והאמת שאצורה בתוך כל אחד מאיתנו לתבניות מובנות של מעשים, של ציפיות, כאלה שיתנו הגדרה כלשהי לאדם העומד מולך, שיוכל לסווג את מה שעשית במדף הנכון בספריה שלו, רצוי לפי סדר אלפאביתי, למנוע אי-סדר.
מי העז לצמצם ככה את הנפש, היא לוחשת לקיר.
אבא נותן לבן שלו טפיחה קלה על היד, הפעוט פורץ בבכי, פגוע
מי יסביר לילד שאבא אוהב, אוהב כל כך עד שהוא ממחיש לו את הסכנה שבאש, עד שהוא מפיל מידו במהירות את חבילת הגפרורים ששיחק בה
ולמה כשאוהבים מישהו חייבים לפגוע בו לפעמים? מי יבין שחיוך הוא לא בהכרח דבר טוב, מי ישים לב לאדישות שנועדה להרחיק אחרים מביצה טובענית שאין לה סוף
מי ידע לומר ששתיקה אינה פירושה שהכל בסדר, אלא שהכאב עמוק מכדי לבטא אותו במילים
מי יבין שלחישה היא לא חוסר ביטחון, אלא רצון לנצור את הרגע כמו שהוא, בלי לשבור אותו באף צליל חד
מי יסביר שדמעות גם מעידות על השלמה, על תקווה והתחדשות וקבלה,
מי ידע להבחין בפרצופים האמיתיים בין המסכות שכולנו עוטים על עצמינו
מי העז לצמצם את הנפש ככה, מי העז לעשות דבר שפל כל כך לאישיות. היא נשענת על הקיר בשתיקה, ואז קמה והולכת אל הספרייה שעל אדן החלון. היא מעיפה את כל הספרים על המיטה, רבבות ספרים, וצוחקת כשהמדפים בצבע עץ נשארים ריקים ובודדים, נקיים כל כך לפתע.
עשרות אלפי, ואולי מאות אלפי ספרים פזורים על המיטה שלה. בבלגן מוחלט, ללא סדר אלפאביתי או סדר כלשהו אחר, היא מסתכלת עליהם ומחייכת בסיפוק. את הספרייה שלה רק היא תכתוב.
מי הכניס את הרגשות והכוונות והאמת שאצורה בתוך כל אחד מאיתנו לתבניות מובנות של מעשים, של ציפיות, כאלה שיתנו הגדרה כלשהי לאדם העומד מולך, שיוכל לסווג את מה שעשית במדף הנכון בספריה שלו, רצוי לפי סדר אלפאביתי, למנוע אי-סדר.
מי העז לצמצם ככה את הנפש, היא לוחשת לקיר.
אבא נותן לבן שלו טפיחה קלה על היד, הפעוט פורץ בבכי, פגוע
מי יסביר לילד שאבא אוהב, אוהב כל כך עד שהוא ממחיש לו את הסכנה שבאש, עד שהוא מפיל מידו במהירות את חבילת הגפרורים ששיחק בה
ולמה כשאוהבים מישהו חייבים לפגוע בו לפעמים? מי יבין שחיוך הוא לא בהכרח דבר טוב, מי ישים לב לאדישות שנועדה להרחיק אחרים מביצה טובענית שאין לה סוף
מי ידע לומר ששתיקה אינה פירושה שהכל בסדר, אלא שהכאב עמוק מכדי לבטא אותו במילים
מי יבין שלחישה היא לא חוסר ביטחון, אלא רצון לנצור את הרגע כמו שהוא, בלי לשבור אותו באף צליל חד
מי יסביר שדמעות גם מעידות על השלמה, על תקווה והתחדשות וקבלה,
מי ידע להבחין בפרצופים האמיתיים בין המסכות שכולנו עוטים על עצמינו
מי העז לצמצם את הנפש ככה, מי העז לעשות דבר שפל כל כך לאישיות. היא נשענת על הקיר בשתיקה, ואז קמה והולכת אל הספרייה שעל אדן החלון. היא מעיפה את כל הספרים על המיטה, רבבות ספרים, וצוחקת כשהמדפים בצבע עץ נשארים ריקים ובודדים, נקיים כל כך לפתע.
עשרות אלפי, ואולי מאות אלפי ספרים פזורים על המיטה שלה. בבלגן מוחלט, ללא סדר אלפאביתי או סדר כלשהו אחר, היא מסתכלת עליהם ומחייכת בסיפוק. את הספרייה שלה רק היא תכתוב.