ממש אין צורך לקרוא...
נפרדנו לפני שנה.
זה היה יום כמו היום בדיוק.
מעונן,של אחרי גשם.
הייתה רוח איומה, והחזקת את הכובע ביד,
שלא יעוף.
צחקתי,ואמרת שזה לא יפה לצחוק על אנשים שרודפים אחרי הכובע שעף להם.
ישבנו ביחד, ורצית לא מול הנוף. (אגב,עדיין תוהה למה? אה? רגיש שכמוך.)
ודיברנו על בית,
וראיתי את זה קורה,
איתך.
ושאלתי אותך מה הרב שלך חושב
ואמרת שהוא לא הבין, אבל מה זה משנה, העיקר שאתה הבנת.
וסיימנו כי מיהרתי להגיע לעבודה.
והאוטובוס חלף על פנינו ואתה רצת ותפסת לי אותו, שלא יברח.
ואמרת לי להתראות.
ולי היה ברור שהפעם הבאה שנתראה תהיה על שפת הים,
ואתה תציע נישואין כמו שרק אתה יודע.
והגעתי למשרד,
והפעלתי פוליקר.
והתחברתי לעצב שלך,
ובכיתי בשבילך. והרגשתי אותך עוד יותר מתמיד.
ואהבתי אותך יותר מתמיד.
ולא התראינו יותר.
שנה.
שנה.
שנה של תהליך,
שנה של נסיון להמשיך הלאה.
שנה שגדלתי בה, וקיבלתי בה המון.
שנה שהבנתי בה מהו עצב, ומהו געגוע.
ואיך בוחרים בשמחה.
אז למה עכשיו,
שנה אחרי אני שוב בוכה???
כואב
"יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד". הלוואי. לכולם.