מחר.
מחר פסיכיאטרית.
הלכנו היום למגמה.
ואמרתי לה שאני לא רוצה את מחר.
היא שאלה מה יש מחר.
אמרתי- פסיכיאטרית.
שאני לא רוצה את זה.
ושישמצב שאני מתאשפזת.
היא עוצרת.
רגע רגע רגע.
תספרי, אי אפשר, מה זה ככה.
התחלתי לספר לה.
קצת על שבוע שעבר.
ומה היה עם ההורים והמחנכת והחברות.
ועכשיו פסיכיאטרית.
ויש סיכוי אשפוז.
היא שאלה כמה אני שוקלת.
פחח.
אמרתי לה שאני לא יודעת,
ושגם אם ידעתי, למה נראה לה שהייתי אומרת לה.
ושהיא הייתה מתעלפת לי.
היא אמרה שנכון.
פיכ.
ואז המשכנו את העבודה.
כאילו כלום.
אני כבר ממש לא הייתי שם.
אבל די התקדמנו. יפה.
כשהלכנו לכיתה חזרה מהשיעור,
אמרתי כזה- טוב, אז ביי.. לא יודעים אם ומתי ניפגש שוב.
היא אומרת שאני אדבר איתה ושיש לי את המספר שלה.
אמרתי שבאשפוז לוקחים את הפלאפון.
היא אמרה שאם מאשפזים אותי אז שאני אשלח לה הודעה מאמא או אחות.
פף.
וצעקתי לה שם בערך שלא. זה לא יקרה זה לא יקרה זה לא יקרה.
איכ איכ איכ.
אלוהים.
היא הלחיצה אותי עוד הרבה יותר.
פתאום זה נהיה מוחשי.
פתאום אני מבינה שישמצב.
פיכ. לא רוצה לא רוצה לא רוצה.
קשה לי.
קשהקשהקשה.
איך. איך לעזאזל.
למה.
איך הגעתי לפה בכלל.
מה הקשר של זה אליי.
לא רוצה כלום.
להיגמר וזהו.
אמן שנמות היום.
לא רוצה את מחר.
שלא יגיע.
לא רוצה לא רוצה.
אופ.
די.
פשוט די כבר.
אני מפחדת מדי מדי.
שום דבר לא מרגיע.
די לרעוד ודי לפחד ודי.
די הכל.
די החיים האלו.
שהם לא בדיוק חיים.
פיכ.
פ.ש.ו.ט. ד.י.
נגמר לי.
