אני לא יודעת מה זה כן, אבל זה לא כאב טהור.
אין כאן רוע או תככים, אפילו לא קנאה או צער.
וזה דווקא מתאים, כי התנקיתי מכל אלו.
אני לא יודעת מה כן, ואם בגיל 17 או 18 הייתי יודעת שבגיל 20 עדיין לא אהיה נשואה מן הסתם הייתי מתפרקת.
אבל קודם כל, יש לי עוד כמעט שלושה חודשים עד גיל 20, וגם אם לא אהיה נשואה עד אז- דברים אחרים יכולים לקרות.
ודבר שני, רק אתמול אמרתי שהחיים משונים והתכוונתי- מפתיעים. כי החיים מפתיעים והכול קורה מהר ובבת אחת. או נורא נורא לאט, אבל זה תמיד בקצב הנכון.
יש אלוהים והוא רוקם הכול לכדי תמונה נורא יפה והכי חשוב- נורא מדויקת.
אלו ימים של חשבון נפש, ויש צורך בבקשת סליחה. אני באמת מצטערת, והגיע הזמן לתרגם את הצער והאכזבה שלי מעצמי לכדי מילים של ממש.
אני עוד לא יודעת איך ומתי, אבל בקרוב.
בקרוב אבקש סליחה.
מי היה מאמין שיום אחד ארגיש ככה?
אני האמנתי. כמעט תמיד האמנתי שיש חיים שמחכים לי.
פשוט הייתי צריכה להבין שכל מה שנדרש ממני זה לצעוד צעד אחד.
והנה אני כאן, בצד השני של גבול הרגשות. אני עדיין יכולה לראות הכול, לפעמים אפילו להרגיש, אבל לא באותה עוצמה. ועכשיו יש לי גב חזק יותר ויומיום בהיר ונקי יותר.
מה אפשר לומר? חסד. הכול חסד.
ואם אפשר לבקש עוד איזה חסד, לא אחרון- כי אזדקק לחסדים כל החיים כדי לחיות בטוב ובנעימות (כמו כל אדם. אני הרי מדברת על חסדים מאלוהים)- אז אם אפשר לבקש עוד חסד, אני מבקשת שתהיה לי היכולת לממש את הרצונות שלי.
כי רצון יש בי, ותקווה, וידיעה שאני יכולה- אבל לא את היכולת הגשמית הזו, את יוצר האפשרויות שנקרא כסף.
ולא שחסר לי, חלילה, אלא שאני צריכה עזרה לממש את הרצונות שלי.
וזה אני מבקשת רק ממך, אבא, שתייצר לי הזדמנות למצוא עבודה. ושתמיד תמיד יהיו הרגשות שלי וכל עצמי מונחים לפניך.
אין כאן רוע או תככים, אפילו לא קנאה או צער.
וזה דווקא מתאים, כי התנקיתי מכל אלו.
אני לא יודעת מה כן, ואם בגיל 17 או 18 הייתי יודעת שבגיל 20 עדיין לא אהיה נשואה מן הסתם הייתי מתפרקת.
אבל קודם כל, יש לי עוד כמעט שלושה חודשים עד גיל 20, וגם אם לא אהיה נשואה עד אז- דברים אחרים יכולים לקרות.
ודבר שני, רק אתמול אמרתי שהחיים משונים והתכוונתי- מפתיעים. כי החיים מפתיעים והכול קורה מהר ובבת אחת. או נורא נורא לאט, אבל זה תמיד בקצב הנכון.
יש אלוהים והוא רוקם הכול לכדי תמונה נורא יפה והכי חשוב- נורא מדויקת.
אלו ימים של חשבון נפש, ויש צורך בבקשת סליחה. אני באמת מצטערת, והגיע הזמן לתרגם את הצער והאכזבה שלי מעצמי לכדי מילים של ממש.
אני עוד לא יודעת איך ומתי, אבל בקרוב.
בקרוב אבקש סליחה.
מי היה מאמין שיום אחד ארגיש ככה?
אני האמנתי. כמעט תמיד האמנתי שיש חיים שמחכים לי.
פשוט הייתי צריכה להבין שכל מה שנדרש ממני זה לצעוד צעד אחד.
והנה אני כאן, בצד השני של גבול הרגשות. אני עדיין יכולה לראות הכול, לפעמים אפילו להרגיש, אבל לא באותה עוצמה. ועכשיו יש לי גב חזק יותר ויומיום בהיר ונקי יותר.
מה אפשר לומר? חסד. הכול חסד.
ואם אפשר לבקש עוד איזה חסד, לא אחרון- כי אזדקק לחסדים כל החיים כדי לחיות בטוב ובנעימות (כמו כל אדם. אני הרי מדברת על חסדים מאלוהים)- אז אם אפשר לבקש עוד חסד, אני מבקשת שתהיה לי היכולת לממש את הרצונות שלי.
כי רצון יש בי, ותקווה, וידיעה שאני יכולה- אבל לא את היכולת הגשמית הזו, את יוצר האפשרויות שנקרא כסף.
ולא שחסר לי, חלילה, אלא שאני צריכה עזרה לממש את הרצונות שלי.
וזה אני מבקשת רק ממך, אבא, שתייצר לי הזדמנות למצוא עבודה. ושתמיד תמיד יהיו הרגשות שלי וכל עצמי מונחים לפניך.