וכשאני שואלת את עצמי למה,
אין לי תשובה.
כי כזו אני.
אוהבת בלי גבול.
נותנת מהנשמה.
ולא.
לא מצפה לקבל חזרה.
אבל זה רק בתיאוריה,
כי עובדה שזה מפריע לי.
ומה עוזר הטוב לב שלי לעולם אם-
אני לא חיה.
והדמעות-
שוב הן מגיעות.
ולמה כל זה מגיע לי?
כי אני טובה.
מדיי טובה.
ורגילים לראות אותי שמחה,
ולשמוע אותי צוחקת.
והיא רגילה לקבל תמיד מילה טובה,
ושאהיה אוזן קשבת.
אז למה בגלל רגע אחד של חולשה שתקף אותי,
רגע אחד של עצב,
רגע של התפרצות---
היא תפסה אותי ו-
זרקה לפח!
כאילו שאני כלום.
ולא הייתי גם.
ולמה אני בוכה עכשיו בגללה?
למה?
כי אני באמת חברה!