בס"ד
זה הי'ה לפני שבוע. יצאתי כמו בכל יום עם החבר'ה לבלות, סתם יצאנו לקולנוע לראות סרט, "מלחמת העולמות", זה הי'ה סרט לא משהו מיוחד, אבל הבנות אמרו שהן באות, אז מי אני שלא יגיע לכזה בילוי. וככה הלכנו כל החבר'ה עם הבנות לראות את הסרט. המשכנו ללכת, ואז פתאום היא נפלה בלי סיבה מיוחדת, זה לא הי'ה אופיני לה. אני לא זכרתי אותה בתור אחת כזאת למרות שהיא לא היתה אחת כזאת עם החבר'ה, ותמיד היתה נסחבת אחרינו לכל מקום, ולמרות שאני תמיד אמרתי לה שהיא לא קשורה, אבל למרות שהיא לא הפריעה לנו, אני היי'תי מביא אותה כי היא אמרה שהיא חיבת להיות איתי בכל מקום. לפעמים זה עיצבן, אבל מתרגלים. ואז באותו היום שזה קרה, כאילו ידעתי שזה יכול לקרות, אבל זאת היתה עדין הפתעה בשבילי, ואז החלטתי לעזור לה לקום, כי היא לא היתה אחת נודניקית, הרי היא לא הפריעה לי ללכת לבלות. ואף פעם לא זרקה הערות כלפי משהו אחר, והיא תמיד היתה בצד, הסתובבה איתנו, אבל היתה בשקט. ואז התכופפתי, באתי להרים אותה, הושטתי את ידי, ואז נתקלתי במבטה. זה הי'ה מבט עצוב, מבט מאוכזב, שאפשר לחשוב שלא נתנו לה כבר הרבה זמן <כאן חסר משהו- אני חושבת שזה או חיוך או נשקה>, אם בכלל. בהתחלה לא הבנתי למה יש לה כזה פרצוף, כאילו לא זכרתי אותה ככה, אבל אז נזכרתי. הרי כל הזמן הי'ה אתצ הפרצוף הזה, בכל פעם שלקחתי אותה איתי היא היתה נראית ככה עצובה ומדוכאת. ואז חשבתי קצת, הרי היא אף פעם לא הסתדרה עם הבילויי'ם שלנו, ושהיא באמת לא צריכה להיות בכל המועדונים ובכל המסיבות. אבל היא רצתה להיות איתי בכל מקום ומקום שלשם הגעתי, ובכל דבר שאעשה בחיי'ם. ועכשיו היא נפלה כך. לא הי'ה מתאים לה ליפול, אבל היא נפלה. כנראה כבר לא הי'ה לה כח יותר, אבל הרגשתי מחויבות כלפי'ה, כי אני זה בכל זאת מי שהביא אותה לכאן. וגם הערצתי אותה על כל מעשי'ה, במיוחד על התמימות והשלווה שבה היא חי'ה תמיד. הי היתה בצד ולא אמרה דבר, לא הפריע לי לבלות, וגם אחרי שחזרנו- כן, תמיד חזרנו ביחד, היא היתה שותקת. ואז אחזתי ביד'ה, תפשתי, ועזרתי לה לקום. אפילו קרבתי אותה א-לי, וחיבקתי אותה, וחשבתי על זה, שהרי י לי כל כך הרבה דברים ללמוד ממנה, ואני מפספס הכל בזה שאני מדחיק אותה לצד, רק בגלל שאני מתביש ממה שיגידו החבר'ה על זה שיש לי קשר א-לי'ה. לכן הדחקתי אותה, אבל בתוך תוכי ידעתי, שזה לא נכון. ואז החלטתי שאני יותר לא אכחיש את הקשר שלי א-לי'ה, ולא אכפת לי מה יגידו כולם, אני נשאר איתה ולא משנה מה. ואז לקחתי אותה קרוב א-לי ושמתי אותה על הראש, ואמרתי לה "כיפה. את לא תרדי ממני יותר".
מאת איתי גוטמן.