לא ביום אחד, זה לקח קצת זמן. כמה דייטים. כמה בחורים שלא התעניינו בך, ואז אבדת את התמימות.
כשעולה המחשבה המזוויעה בראש: אני לא מעניינת. אם זה נשאר ברמת הבחור - את עדיין תמימה. אם זה עובר גם אלייך - איבדת את זה לגמרי.
עכשיו אין לך מה להתלונן, להאשים את הבחורים האלה, הרי את בעצמך לא מתעניינת בך. תגידי, כמה זמן לא עצרת את הנשימה כשטיילת בתוך נפשך? כמה זמן לא עשית משהו קצת מעבר לגבולות יכולותייך. לא הסתקרנת - איך אגיב? איך אתמודד? כמה זמן פשוט נמנעת.
אז אין לך מה להאשים. ההתעניינות של אחרים בך תואמת את ההתעניינות שלך בעצמך, בעולמך, במציאות שאת חיה בה.
יקרה, תחזרי לתמימות, לאמונה בחייך. יש בך כל כך הרבה. את פלא גדול. ואת יודעת את זה, רק שכחת.
ויכול להיות שחוסר התעניינות הזאת היא עטיפה של פחד, יכול להיות שאת פוחדת ולכן נמנעת מלגשת, מלהיות. וזה גם קשור לתמימות שנשברת. אבל זה כבר לפעם הבאה.



