אני שמעתי שיעור על גיל ההתבגרות ששינה לי את החיים (זה שיעור ברשת, אם את רוצה המלצה - תגידי)
נשמע לי שהנקודה העיקרית שלך זה שאת יותר מדי לוקחת אחריות על המצב, מפחדת לטעות ולכן קצת חסרת בטחון או בהגדרה יותר נעימה - לא סגורה על עצמך - בהתנהלות מולה
כל המושג הזה של "גיל ההתבגרות" והפרשנות שאנחנו נותנים לו זה קצת עניין תרבותי, אם תוציאי את זה מהמשוואה ותחזירי לעצמך את הבטחון בסמכות ההורית שלך את תהיי הרבה יותר רגועה ותראי שהכל קל יותר.
יש ילדים שההתנהלות איתם יותר סוערת ויש ילדים יותר רגועים, כשאת משייכת כל דבר ל"גיל ההתבגרות" את נכנסת ללחץ.
קחי את זה כמו כל התנהלות מול ילד, הצבת גבולות, סמכות הורית וכל זה
פעם שמעתי מפסיכולוגית ילדים מעולה שבמגזר שומרי תורה ומצוות יש הרבה פחות תופעות של משברי גיל ההתבגרות מאשר במגזר הכללי והיא הסבירה את זה בעובדה שבמגזר הכללי הורים "הולכים על ביצים" ליד הילדים במגזר שומר תורה ומצוות לא מפחדים לחנך, ובכלל יש יותר חינוך לגבולות. חינוך למצוות זה חינוך לגבולות בכל מקרה, אז ילדים לומדים דחיית סיפוקים (לחכות בין חלב לבשר, איסורי שבת וכו), שמים דגש על דרך ארץ ומידות טובות וזה מאד משפיע גם "גיל ההתבגרות" מתנהל אחרת לגמרי אצל שומרי תורה ומצוות.
כשאנחנו כהורים שמים תווית על הילד "הוא עכשיו בגיל ההתבגרות" אנחנו באיזשהוא מקום יוצרים מצב של נבואה שמגשימה את עצמה. וזה מאד חבל.
איכשהוא אף פעם לא ציפיתי שילד שלי יבוא ויבקש סליחה. ברור שאם ילד עשה משהו לא בסדר אני צריכה לחנך אותו להודות בטעות, להתנצל וכו - אבל ממקום מחנך, ממקום בוגר, לא ממקום פגוע. אנחנו לא על אותו מישור.
אמא שנפגעת מילד - "איך הוא עושה לי את זה אחרי שנתתי לו כל כך הרבה או עשיתי לו כך וכך" - היא לא מבינה שבעצם התחושה הזאת היא פוגעת שוב בילד - היא מערערת לו את הבטחון הבסיסי בעולם, הבטחון שיש לי הורים חזקים שיכולים להוות לי גב ואני לא זרוק בעולם.
אפשר להפגע מהזולת כשאנחנו על אותו מישור, יחסי הורה-ילד הם לא על אותו מישור. ההורה הוא המבוגר האחראי וילד ממוקם מתחת ההורה.
(הערה בסוגריים - אני מדברת עם הילדים שבבית, לא על ילדים נשואים, עם זה אין לי נסיון עדיין אז עוד לא גיבשתי עמדה ברורה 
)
לפעמים בעלי אומר לי - אני מקווה שהילדים יודעים בכלל להעריך את מה שאנחנו עושים בשבילם.. אני אומרת לו - ילדים לא אמורים לחשוב על זה בשלב זה. אני מאמינה שכשהם יהיו הורים בעצמם אז הם ייזכרו וידעו להעריך. כמו שאנחנו היום יודעים להעריך את ההורים שלנו על כל מני דברים שהיו בילדות שלנו, אבל כשהינו ילדים ההורים היו מובנים מאליהם וכך זה נכון ותקין לדעתי. זו דרך העולם.
לפעמים גם זה לא אפשרי וזה בסדר