* קבענו לנסוע לשבת להורים, והדימום הגיע מוקדם מהצפוי.

אז ביטלנו את הנסיעה.

יש מצב שאמא שלי הבינה, אבל היא לא אמרה כלום...

* טבילה במוצ"ש

בשבת היינו אצל ההורים של בעלי,

אבל שיא החורף אז יש מלא זמן במוצ"ש.

ובדיוק באותו יום הם רצו שניסע איתם לאיזה מקום, לפני שאנחנו חוזרים הביתה.

אנחנו מנסים להתחמק, אבל חמותי לא ממש מבינה עניין.

היא לא יכולה לקבל את זה שיש לנו את החיים שלנו, ואנחנו לא חייבים למסור לה דין וחשבון על כל דבר.

לא זוכרת איך בסוף הורדנו אותם מזה...

* ואיך שכחתי...

טבילה ראשונה אחרי החתונה.

חוזרת הביתה ומתחיל המחזור.

(קצת פשלה עם הכדורים שלקחתי לפני)

חודשיים אחרי לידה סוף סוף יום הטבילה. מוצש... קפוא בחוץ יצאתי לטבול... חזרתי שתינו קפה שוקולד מרדימים את הילד אני נכנסת להתקלח לפני ו..... דופקים! מי לעזאזל עכשיו דופק? אנחנו גרים במקום מרוחק מהמשפחה מכל כיוון אין משפחה באזור לפחות במרחק של שעה נסיעה....

מי מתייצבת עם מזוודה?

חמתי ואחד הילדים.

למה? סתם עושה הפתעה באה לבקר יומיים...

בלי לשאול בלי לעדכן.

זה היה סיוט.

האמת מאז.... אני שומרת על מרחק וקרירות איתה כי אחרת זה יקרה כל חודש כזה ביקור.

גם אני פעם הגעתי בלי כסף (הבאתי כרטיס אשראי אבל לא היה להם אפשרות לאשראי) מיד אמרו לי: "מה הבעיה? בגלל זה לא תטבלי- תביאי בפעם הבא"

ולהביא את זה לידעת הרב באזור, זה ממש לא נכון לנהוג ככה, ואם תוכלי לעלות את זה לתלונה אולי בנות ישראל אחרות ינצלו ממצב כזה.

ממש עצוב מה שעשו לך!

טבילה אחרי הלידה של הבכור

לבעלי יש משהו בעבודה עד 12 בלילה

גרים בעיר באותה שכונה של חמי וחמותי

המצאנו איזה סיפור שיש לי מפגש עם חברות וביקשנו להשאיר את התינוק אצלם לשעתיים (התכנון- נסיעה למקווה, התארגנות וטבילה)

הכנתי לו בשקית טיטולים מגבונים וכו.

הבאתי את התינוק אליהם- והתבלבלתיבשקית!!

במקום להביא את השקית עם הבגדים של התינוק- הבאתי את השקית למקווה-

ובתוכה- מגבת, מברשתלשיער, מברשת שיניים, תחתונים..

ואני נוסעת לי למקווה

אחרי עשר דקות (עוד לפני שהגעתי למקווה)

חמותי מתקשרת- ואומרת- נראה לי התבלבלת בשקית לתינוק.....

וואו איך התביישתי..

נחנקתי

יצא לי בליל חג,  נראה לי שזה היה בלילה השני של ר"ה הילדים היו קטנים.

שיתפתי את אחותי והיא שמרה לי עליהם.

ממש שמחתי שעשיתי את זה כי עבר לי כ"כ ברוגע

יום שבלילה ליל טבילה, אבל יום לימודים יחיד בשבוע שאני מחוייבת לו, בעיר רחוקה שעתיים נהיגה מההתנחלות שגרנו בה כשעוד קראו להן התנחלויות ).

נוהגת הלוך, משתתפת בלימודים, נוהגת חזור.

בכביש ירושלים תל אביב המנוע מתחיל להעלות עשן.

עוצרת בשוליים, לא מצליחה לכבות את המנוע הלוהט. פותחת מכסה מנוע -  מה אני מבינה? ועשן, והמנוע לא נכבה, לא משנה כמה פעמים אני מנסה.

עובר רכב לידי, עוצר, יורד ממנו אדם צדיק שלא עוזב אותי לבד: הצליח לכבות את הרכב (קלאץ'+ברקס. רכב לא אוטומטי) פרס משולש, שאל אותי לאן אני צריכה - חסדי ה' הוא, עם נוסעים נוספים ברכב, נוסע לעיר של חמי וחמותי. 

נוסעים.

בדרך אני מעדכנת את בעלי, הוא דואג להתקשר לגרר וכו' וגם מודיע לחמותי שאני בדרך.

האדם הצדיק מוריד אותי בפתח הבניין של חמותי.

שמה אני מתאוששת מההלם ושניה עושה חושבים: תכף שקיעה, אם אני עולה עכשיו לדירה של חמי חמותי, הלך על הטבילה.

עשיתי אחורה פנה, רצתי לחנות, קניתי חוט דנטלי ועוד כמה דברים לצורך הרחצה, ורצתי למקווה שאני מכירה מפעמים קודמות בשכונה שלהם.

הגעתי אליהם שעתיים אחרי הזמן שהייתי צפויה להגיע, פחדתי שיבינו רק מהריח של השמפו והסבון..

"כמה זמן נסיעה? דאגנו." מילמלתי משהו לא ברור, עבר.

עכשיו מתחילה הסאגה של איך בעלי אוסף אותי מאצלם.

וחמותי חששה שיבוא לאסוף אותי בלילה (בזמנו היה צריך לעבור דרך עיר ערבית עויינת) מנסה לשכנע אותי לישון אצלם ולחזור הביתה למחרת באוטובוס.

אמרתי לה - מה שמותק  יראה לנכון הוא יעשה..

קיצורו של דבר - שאל רכב מהשכנים, ביקש מהם להיכנס פעם ב להציץ שהקטנים ישנים ולא התעוררו, ונסע את כל הדרך להביא אותי חזרה הביתה .

מאז אני משתדלת לא לצאת לדרך בימים של ליל טבילה.

מן הסתם כבר שכחו איך זה לפעמים זוג צעיר..

כשנכנסתי למקווה גיליתי צפורן קטנה שנשארה תלויה על האצבע, התייעצתי עם הבלנית והיא אמרה שיכול להיות שזו בעיה.

הציעה לי לגשת לרחוב הסמוך, לדפוק על דלת של משפחת איקס ושם יש אישה מבוגרת המטופלת בפיליפינית- זו מורגלת במקרים כאלו והיא תבין מה עליה לעשות גם בלי שאומר לה. 

אז צעדתי לי ברחוב לבית של אישה לא מוכרת, דפקתי בדלת בשיא הלחץ, פתחה לי הפיליפינית- הושטתי לה את האצבע שלי בלי להגיד מילה והיא מיד הבינה, הכניסה אותי פנימה ותלשה את הציפורן.

בדיאבד התברר שיכולתי לטבול גם ככה

תענוג לקרוא את השרשור כמה השקעה במצווה החשובה!!

מחזקת את ידכם ומתרגשת....

מוסיפה משלי ולפני זה מספרת- כל פעם שנקלטתי להריון היה בליל טבילה הזה משהו מיוחד של מסירות נפש.

אז הדוגמא להלן- חודש אחד ליל טבילה בחתונה של אחי (פירטתי בשרשור החתונה) חודש לאחר מכן מוצ"ש בר מצווה של אחיין

חודש אחרי זה יום כפור שלג בירושלים האחיינים מהמרכז בקשו לבוא לשלג התחמקנו באלגנטיות. הופס- שאלה בבדיקה!!! הולכת לרב שולח לאחות. הולכת לאחות (כפור שלג, הילדים אצל שכנה בעלי עוד לא מצליח להגיע הבייתה כי יצא מיד עם תחילת השלג אבל נתקע והולך ברגל) ב"ה יש פצע. הולכת למקווה כפור רועדת לצאת!! באותו חודש הריון.

הקטע של "ב"ה פצע"-איזה הזויות אנחנו

תחשבי איך זה נשמע מהצד

עם שקית גדולה ביד.

והייתה לה תשובה כזאת "לפגישה" עם הבעת פנים שלא לשאול יותר...

רק אחרי שהתחתנתי הבנתי למפרע מה זה היה כל פעם...

ופגשתי המון אז אני די זורמת...

בנוסף אני לא ילך לא להורים שלי ולא לחמתי בזמנים כאלה. הרבה פעמים יצא לי בזמו של חול מועד ותמיד חזרנו "ליום אוורור מזודות בבית..."

מקווה ראשון אחרי החתונה, ערב שבת . גרנו במושב שחמי וחמותי התגוררו, שבת ראשונה אחרי שבת שבע ברכות והמקווה בשיפוצים. היינו צריכים ללכת למושב הסמוך, מה שגרם לכך שבעלי היה צריך ללוות אותי ולהפסיד את קבלת שבת ומעריב,  במושב שיש בו רק מנין אחד... בחזור בדיוק יצאו כולם מבית הכנסת ואנחנו באים לנו מהכיוון הנגדי מול כל המתפללים, ממקום שברור שאין שם כלום חוץ משדות...נכנסנו מהר לרפת גדולה ויצאנו מהצד השני של החווה, מה שסדר שנלך יחד עם ציבור המתפללים... בבית של חמותי גמגמנו לכולם (אחים ואחיות מגיל 10 עד נשואים) שהלכנו לנוח ונרדמנו בטעות... חמותי קלטה את העניין ומהר מאוד העבירה את הנושא במיומנות מדהימה

1. "ליפול" וללכת לאחות שתחבוש

2. בסגנון דומה- אם יש מוקד שבת "לא להרגיש טוב" וללכת למוקד

3. להכין עוגה "ליולדת" וללכת להביא לה (וילדים לא מפריעים ליולדת אז אימא הולכת) הבלניות בהחלט תהנינה מעוגה נחמדה

4. אם מקובל ללכת לבי הכנסת אצלכם- "לא להרגיש טוב" ולשלוח את הילדים עם אבא לבית הכנסת ואז אבא מתעכב איתם בגינה אם לא מקובל ללכת לבית הכנסת- להחליט שהשבוע הולכת לכבוד יום השנה של הדודה

5. ללכת לחבורת תהילים (מה לא שמעתן על זה? מידי פעם נשים נפגשות לאמירת תהילים אצל....) מישהי שהילדים לא מכירים. במיוחד עכשיו שהמצב הביטחוני רעוע...

הכול עבד אצלי או אצל חברות מעולה !

יש את הבעיה שאני מתאפרת כל שבת אז לצאת לא מאופרת כשאני לא יוצאת אף פעם בליל שבת - כל תירוץ יהיה שקוף ומיותר

היו לי כמה סיפורים הזויים...

הראשון הוא הטבילה הראשונה אחרי החתונה,

יצא מוצ"ש, שבת שניה אחרי השבע ברכות ובראשונה היינו בבית. מתלבטים מה לעשות, לא רצינו שתי שבתות ברצף ישר על ההתחלה בבית, כי היה נחמד אבל היה גם קשה ושונה וכ"כ מוזר...

ממש התלבטנו, כי הבנו שאם נוסעים לא אספיק לחזור ליישוב ולטבול.

זוג צעיר ותמים, שלא מבין מהחיים שלו...

החלטנו לנסוע לחמי וחמותי, במוצ"ש אני אצא "לבקר חברה" אתארגן, אטבול, ואחזור.

נישן אצלם גם במוצ"ש ובראשון בבוקר ניסע (יש להם חדר עם שירותים ככה שמבחינתי היה סבבה לעשות ככה)

במוצ"ש פתאום לחמותי יש רעיון שנקפוץ כולנו להגיד שבוע טוב לסבא וסבתא שגרים לא רחוק.

הרעיון לא היה אמור לחייב את כולם אבל פתאום לבעלי נכנס ג'וק שאנחנו חייבים ללכת גם. לא עזרו נסיונות השכנוע, גם לא היה כל כך זמן ומקום לדון על כך, הוא אמר שזה לא יהיה סיפור, נקפוץ לחצי שעה ונחזור...

כמובן שישבתי שם על קוצים, וכמובן שזה התארך קצת...

דבקנו בתירוץ המקורי ויצאתי "לבקר את החברה"..

הוא הראה לי פעם את המקווה, ובאותו ערב ליווה אותי עד לא רחוק משם, כי אמר שלא שייך שיתקרב..

הגעתי לפיצול בשביל ולא זכרתי אם הולכים לפיצול הימני או השמאלי.

ניסיתי להתקשר והוא השאיר את הטלפון בבית ההורים... התברברתי שם כמה דקות עד שמצאתי... הגעתי 35 דקות לפני הסגירה.

התארגנתי בשיא הלחץ וממש חששתי ששכחתי משהו, אז כהבלנית באה ביקשתי שתעזור לי כי אני כלה ולא זוכרת כלום...

חזרתי לבית ההורים שלו.

אמא שלו ואחותו היו בחדר שלנו (בתיאום מראש, זה החדר שלה...) ופינו דברים של המשפחה מהארון שלה, לא היה זמן אחר כי גם היא לא גרה בקביעות בבית...

אנחנו התיישבנו בסלון לבדוק איזה משהו במחשב, מחזיקים ידיים, וכששומעים צעדים מתקרבים עוזבים (ממש זו"צ חי בסרט...)

אח"כ הלכנו קצת לעזור לאמא והאחות, ופתאום חמותי מסתכלת עלי ונלחצת ממש שהעין שלי אדומה.

אני כזה "כן הכל בסדר, סתם נכנס לי משהו..."

הפקנו כמה וכמה מסקנות מאותו לילה, מאז ברור שלא נוסעים בלי סיבה ממש ממש טובה אם יש ליל טבילה, ויצא לי להזכיר לו את הסיפור כשהיתה מחשבה מצידו לקבוע משהו באותו הלילה...

מצחיק כי התירוץ של החברה היה כל כך חלש. אם זה היה היום היינו אומרים שאנחנו הולכים לקניון...

הסיפור השני-

בעלי התגייס כשהבן שלנו היה בן קצת ייותר משנה.

לקראת הגיוס גמלנו את המתוק מהנקות לילה. מגיע שבוע וקצת לפני הגיוס ו.... מגיע מחזור, לראשונה מאז הלידה.

זה המם אותי כי אמנם התכוננתי נפשית לגיוס, וידעתי שנהיה אסורים, אבל המציאות הזאת הייתה כל כך רחוקה ממני ולא במודעות בכלל...

ליל הטבילה יצא ביום חמישי. שמחנו כי אמרנו שבטח הוא יצא הביתה...

אכן הוא היה אמור לצאת, ואז פתאום אומרים לנו שלא, מה פתאום, זה צבא וזו טירונות.

היה כבר קצת מאוחר לבקש שחרור לליל טבילה, לא זוכרת אם הוא בכלל ניסה כי בהתחלה הוא מאוד התפדח מהרעיון לשתף עוד מישהו (ועוד לא נשוי...). ואני מתחילה לבכות...

מתקשרת לרבנית ואומרת לה שאין סיכוי ואני לא מסוגלת לטבול. היא ממש חיזקה אותי ונתנה לי כוחות, מכל מיני כיוונים, ואמרה לי לא לשכוח שבהלכה כתוב שמצווה לטבול בזמן גם אם הבעל לא בעיר.

לא אמרה לי שהיו כבר מקרים שהגיע בהפתעה כי לא רצתה ליצור ציפיות מיותרות...

היא באמת עזרה ועודדה ואכן התארגנתי לקיום המצווה, והוא הגיע בהפתעה

פעם אח"כ ביקשנו שחרור ולא נתנו (והתייחסו לבקשה באופן ממש מגעיל...).

הייתי מבואסת אבל חיזקתי את עצמי שזה נסיון וזו המצווה...

התוכנית שלי הייתה להתארגן בבית אחרי שהבן שלי הולך לישון, ואז להשאיר טלפון עם שכנה שגרה צמוד וללכת לטבול.

אממה, הבחורצ'יק יודע להרגיש שאמא שלו לחוצה שהוא ילך לישון, ושהיא לא כל כך שמחה, ומתחיל לפצוח בחגיגה... לא מוכן ללכת לישון. עושה הרבה צחוקים וגם הרבה בכי וצרחות ופשוט לא נרדם.

גם ככה אני במצב נפשי לא משהו אז זה רק מלחיץ אותי יותר ויותר ואני נכנסת למעגל קסמים שלא מרגיע אותי ולא מרגיע אותו...

באיזשהו שלב אני מתקשרת לבעלי ובוכה לו, הוא בוכה איתי... אומר שנראה לו שכדאי שאבקש עזרה מהשכנה כבר עכשיו ובכל מקרה זה לא כל כך נורא לפרסם את ליל הטבילה כי הוא לא מגיע.

אני מתקשרת אליה בוכה "תקשיבי אני צריכה לטבול ולא מצליחה להתארגן כי הבן שלי לא נרדם.. יש מצב אני נופלת עלייך?"

היא: "כן, בטח ממש בשמחה, הבן שלי ישן 4 שעות בצהריים ולא נראה לי שהוא הולך לישון בקרוב..."

התראגנתי, טבלתי, והצדיקה הזאת הרדימה לי את הנסיך...

מאז אני לוקחת ביביסיטר ומתארגנת במקווה.

איזה פעם אחת שהוא כן יצא, אבל ממש מאוחר, קבעתי עם בייביסיטר שתבוא לשמור על הילד לאיזה שעה, ושאלתי אם יש מצב שתחזור לבית שלה לאיזה שעה ואז תחזור אלינו (שאצא להביא אותו, מרחק של שעה נסיעה, כי אחרת הוא היה צריך להמשיך להיסחב באוטובוסים ומגיע הביתה שעתיים מאוחר יותר ממה שהגענו בזכות ההקפצה) היא הסכימה בשמחה, ואכן כך היה.

כמעט לקחתי איתי בגדים יותר יפים להחליף במקווה ואז קלטתי את המילכוד שבעניין וויתרתי על זה...

גם ככה יש ממש מצב שהיא קלטה נראה לי...

כשיצאנו מהרכב ליד הבית פתאום אני רואה את בעלי נצמד לצללים ומתחבא כזה. שניה אח"כ אני רואה את הרב שלנו עובר עם הרכב... בטוח שאם היה רואה אותה היה עוצר לשיחה ארוכה וגם מבין....

מקווה שמי שמכירה אותי לא תזהה, כי ממש פירטתי.

בגלל שאלו סיפורים שכבר היו לא אכפת לי אם מזהים, אבל אשמח אם יכתבו לי באישי כדי שאדע להיזהר לא לחשוף מידע שאני לא מעוניינת שידעו..

זאת הייתה תראפיה לכתוב את כל הסיפורי מקווה - צבא...

וגם כל מה שעיבדתי עם עצמי ובסוף לא כתבתי על כל הפעמים שטבלתי והוא לא הגיע... 

הבנתי שרק נח"ל חרדי חייבים לשחרר

את יודעת יודעת או ששמעת פעם?

כי אחכ הוא לא ביקש במשך ארבעה חודשים

אותו סיפור...

חתונה וישר הריון ואז הנקה שמנעה לשנה...

מבינה את ההרגשה... 

ערב שבת, יוצאים לחמותי, במוצאי שבת ליל טבילה.
מתאפרת מינימום לשבת -כדי שלא ישימו לב. מכינה את כל התיק טבילה שיהיה באוטו, מתארגנת לחלוטין כדי שכשאבוא למקווה במוצאי שבת רק אתקלח זריז ואטבול. 
יוצאים לאוטו חצי שעה לפני שבת - האוטו לא מניע.
מתקשרים לגרר ששמים על סטנד ביי שיבוא במוצש ולגיסי שיקח אותנו.
כל השבת אני בלחץ - איך נספיק ואיך נעשה..

יוצאת שבת, מלחיצה את בעלי ואת גיסי שנצא כבר (היינו אסורים המון זמן אחרי החתונה..)
הגענו הביתה ובדרך התקשרנו לגרר שאמר שיקח לו עד 3 שעות להגיע.
אני רצה למקווה עם המפתחות היחידים (!!!) לאוטו עליי. 
מתארגנת, טובלת בסיעתא דשמיא והמון שמחה, למרות שנשבר לי הבושם היקר שאהבתי בחדר התארגנות..
יוצאת מהמקווה ורצה הביתה (מרחק של פחות מ3 דק').
אני מגיעה לכניסה לבית ורואה את הרכב של המכונאי מחכה בחוץ ובעלי יוצא לאט מהבית מנסה לעכב אותו. ישר הודעתי לו שטבלתי וטיפלנו ברכב..
באותו לילה נקלטתי בסיעתא דשמיא..

את מדברת עלייך או על ילד קטן?

אני לוקחת משככי כאבים, אבל בשביל הכאב, לא בשביל החום.

ותלוי גם כמה החום גבוה. 38.5 לא דומה ל40.5

בכללי הגוף צריך מנוחה. תקשיבי לגוף. אם את עייפה תלכי לנוח. אל תאכלי אם את לא רעבה (הרבה פעמים מערכת העיכול קצת מכבה את עצמה כדי שהגוף יתמקד במערכת החיסון)

גם אם את אוכלת - דברים קלילים. מרק, שייק, דברים כאלה. אני הייתי תמיד גם שותה תה.

תנסי כמה שיותר לנוח גם נפשית. עזבי אותך מהמיילים שצריך לענות להם וכו. תהיי במיטה תקראי ספר. כשתהיי עייפה תישני. כזה…

ונראה לי שהגוף מספיק חכם בשביל להעיר אותנו בעת מצוקה. לא מבטיחה. אבל כך נראה לי. 

ותודה על התשובה המפורטת קראתי כל מילה וזה באמת מה שאני עושה עם עצמי כשאני לא מרגישה טוב

בדיוק בגלל מה שכתבת למטה שזה מפחיד לתת לחום לעלות בלי להיות בבקרה.

אם לא, תביאי אותם אלייך למיטה

וגם

אני נותנת נורופן/אקמולי אם החום מעל 39

או אם החום נמוך יותר אבל הילד סובל

לא ממהרת לתת אבל גם לא נמנעת מלתת לילד כי גם לאפשר לגוף מנוחה ולא מלחמה מאפשר החלמה טובה יותר.

זו גם ההמלצה שאני מכירה

בלילה בפרט אצל תינוקות כן לתת כי את לא במעקב.

הבן שלי מתנגד לתרופות, אז לא רבה איתו אם זה לא חיוני (אנטיביוטיקה נניח)

אבל הוא כבר גדול יחסית, בלילה מעיר אותי אם לא מרגיש טוב.

בגיל קטן יותר נתתי לפני השינה

הסברתי שבלילה חייבים.

מלבישה בגדים קלים.

לא מכסה בשמיכות.

בלילה לרוב אעדיף לתת. ואם לא אתן זה כבר שאראה שחיונית ובסוף חולי וכבר לא מעלה חום גבוה.

הולכת לישון

כדי לא לקום לילד קודח

הכןונה בגיל הקטן... אחרי גיל 5 לא

ככל הידוע לי לא נותנים תרופה כדי שהחום לא יעלה בלי שליטה אלא כדי לסייע

רופאת הילדים שלנו אמרה לי שאם אין חשש שיש לילד פירכוסים מחום(הכוונה החום עלה לו ל40 ולא קרה כלום) אז אין שום צורך להלחץ שהוא עולה

רק אם הילד סובל/לא מצליח להחלים לתת לו 

אין מחלוקת על זה שהאקמול לא באמת מטפל ב'מחלה'. אבל עצם זה שילד (וגם אני) לא סובלים. נותן לגוף את הכח להתמודד עם המחלה.

שינה טובה ובאופן כללי רוגע- שנכוף לא בסטרס של כאב בעיני הרבה יותר מקדמים את היכולת של הגוף להתרפא

וקשה לישון עם חום גבוה, צמרמורות, קור וכו'. בנוסף לפעמים שותים פחות, אוכלים פחות, ודווקא החום הגבוה בעקיפין מונע מהגוף את הדברים שהוא באמת צריך בשביל להחלים.

לא נמצא קשר בין לקיחת משככי כאבים ומורידי חום לבין התמשכות המחלה, אבל נמצא קשר ישיר בין אי לקיחת התרופות הנ''ל לבין סבל שאפשר למנוע בקלות.

אני לא אומר שצריך לקחת תרופה בכל פעם שיש 37.7 מעלות, אבל אם באופן כללי יש סבל ויש יום גבוה (או רק אחד מהם, תלוי בהקשר) - אין סיבה להמשיך לסבול בשם איזו מחשבה כאילו הגוף הוא מכונה משומנת שאף פעם לא טועה ולא צריכה עזרה מבחוץ.

הזעה היא מנגנון מבורך בשביל לקרר את הגוף, אבל במצבים קיצוניים היא גורמת למוות מהתייבשות או ממחסור במלחים.

שימוש לא נכון במערכת החיסונית הוא מה שגורם לאנשים אלרגיים לסבול ואף למות, כשהם נחשפים לחומר שאין בו כל סכנה אובייקטיבית.

חולי אסתמה וזאבת גם כן סובלים מאוד ואף עלולים למות בגלל תגובות מוגזמות של הגוף שלהם, שתוקף את עצמו במקום לתקוף פולשים אמיתיים.

הרפלקס שמחייב אותנו לנשום עלול לגרום לנו לטבוע, וניסיונות של הגוף למלא סידן במקומות מסוימים בעצמות בשביל לחזק אותן, גורם לנו לסבל מיותר ולדלקות כואבות.

כשאנחנו בלחץ המוח שולח אדרנלין בשביל שיהיה לנו יותר כוח, אבל ההורמון הזה יכול לגרום להתקף לב ולמוות מהיר במיוחד.

לכן, המחשבה כאילו אם הגוף מעלה חום אז זה בהכרח טוב לנו כי ''הגוף לא טועה'', לא נכונה.

גם חוסר תאבון של הגוף בזמן מחלה זה חלק מהדרך להתמודד

לא צריך לדחוף אוכל בכח והגיוני שאוכלים פחות

מערכת העיכול עובדת פחות והגוף עסוק במה שצריך

גוף האדם הוא מאוד משוכלל ואני מאוד מאמינה שהתהליכים שקורים לו זה מחכמתו של השם ולא צריך לעקוב כל מה שלא נוח לנו

צריך לשים לב ולהיות בבקרה

לא אמרתי לצום ולא לשתות אלא לגבי המנגנון הרעב

אדם עם קיבה גדולה בגלל שהוא אכל הרבה במשך תקופה ארוכה,

ירגיש שבע הרבה יותר מאוחר מאדם עם קיבה קטנה, מה שהופך את ההשמנה למעגל קסמים - השמנת כי אכלת הרבה, ועכשיו הקיבה גדולה ולכן אתה לא מרגיש שובע עד שתמלא אותה שוב מה שיגרום להשמנה להחמיר.

אנשים חולים עלולים לא להרגיש צורך לאכול או לשתות, גם אם הגוף שלהם בהחלט כן זקוק לאנרגיה או נוזלים. 

התרופה מורדיה את החום ובמקרים מסוימים יכולה אפילו לעכב את ההחלמה.

אני שואלת כי אני יוצאת מנקודת הנחה שהחום הוא הדרך הנכונה של הגוף להילחם במחלה ואני לא רוצה לעקוף את זה או להרגיל את הגוף לנובימול וכאלה

לא ראיתי את זה קורה בפועל.

אני גם לא מתייחסת למקרי הקיצון כמו שהביא פשוט אני.

אבל בטח שבחום גבוה יש סכנת פרכוסים.

בקיצור- הייתי בודקת שוב.

ולשאלתך ברור שכדאי לתת בלילה כדי שתוכלו לישון בנחת. ויהיה לך את הכח לטפל בו.... 

היא מקלה על הסימפטומים שלה

נובימול לא עובד על המערכת החיסונית ומדכא אותה מלעבוד

אני באופן אישי נותנת כי חום מקשה על ילדים לישון טוב והם סובלים. בדיוק כמו שאני לוקחת כדי לא לסבול סתם.  אני רואה ממש הבדל בין ילד עם חום ותרופה לילד לפני ולא רואההסיבה ממשית לא לתת

מקלחת חמה ולהלבש 2 שכבות

אחת לחה על הגוף ומעליה יבשה

ולהיכנס לישון  מתחת שמיכות חמות ולהזיע והחום ירד בהדרגה

לשתות הרבה מים/מיץ פירות

כשיש חום צריך לקרר את הגוף, לא לחמם אותו במטרה לגרום לו להוציא את החום החוצה.

זיעה פחות יעילה בחום פנימי, היא מיועדת למצבים של חום חיצוני. בנוסף היא עלולה לגרום להתייבשות.

העצות כאן יעלו את עומס החום ולא יורידו אותו. 

לא חם!

קומפרס חם משתמשים אך ורק לשחרור שרירים והרפייה

זה מעלה את החום עוד יותר אבל

אני מכירה שעושים קרים

אבל תכלס פשוט מורידה חום עם תרופה וזהו

פושרים-קריר

למה חם?

רותחת..

נעימה לגוף ואם יש חום גבוה הכוונה לחם פושר

עדיף בגדים דקים ושמיכה דקה, העצה שלך עלולה להעלות את החום

עשיתי את זה פעם בעצמי (בטעות) כילדה ועלה לי החום ממש ממש

ביום לא אם הילד לא סובל

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

זה החומר של הסטרואידים?

כי זה זולל כוחות מהגוף

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שהוא ידע שהוא מציק לו.

ואסור בשום אופן להציק אח קטן

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

תבקשי מרשם לכדורים!

שלא תצטרכי לקחת את הסירופ המגעיל🤢

ורק אומרת שלפעמים לטחורים יש תחושה שמזכירה תולעים.

וגם אצלנו הרופא לא ממליץ על טיפול משפחתי.

אני באמת יודעת שזה גישות שונות, צודקת

אבל אם מציק אולי כן כדאי לברר

לא לקחתי כלום.

התולעים חיות זמן מה ואז מתות.

הבעיה אצל ילדים שהם מגרדים, ואז הביצים נדבקות לציפורניים ומשם לפה 🤢

מבוגרים שומרים על היגיינה, ולכן לא ממשיכים את ההדבקה.

וגם, למבוגרים התולעים פחות מציקות לעומת ילדים. גם אצל ילדים - יש כאלו שהתולעים פשוט לא מפריעות להם. בד"כ במשפחות אפשר לראות שאלו אותם ילדים שנדבקים שוב ושוב... האחרים גם עשויים להידבק אבל זה לא מציק להם והם לא מגרדים ולא ממשיכים את מעגל ההדבקה.

ושלושה ימים אחרי המנה הראשונה עדיין היו תולעים.

ב"ה אחרי המנה השניה היה בסדר