ובשם האנונימיות (ממנו כמובן דבר לא נעלם. איזה מדהים זה ברוך ה'. הידיעה שהוא יודע הכל ובכל זאת...)
אני אכתוב את זה כאן.
לפרוק את עצמי לפה.
במקום לשם.
לא ידוע אם הרגשתם את זה פעם
זה נראה לי מאוד הגיוני שאחרים גם כן עוברים את זה
אבל אולי אני מעז לדבר על זה
וכן, לא טעיתי בפורום,
וסליחה מכל הדוסים פה
(ואני דוס מאוד. משתדל. רצון ה'. זה הכל)
שלא מדברים על זה.
ההרגשה הזאת,
בגוף
הכמיהה
הרצון
למשהו
למישהו
לחיבור
לביחד
לשלמות.
הרגשה שבגוף.
זה לא רק בשכל
ולא רק בנפש
לצאת מהבדידות
זה צורך.
צורך אמיתי.
טהור, קדוש,ֱ בריא
שה' ברא בנו
שאנחנו חונכנו שהוא מסוכן (ויש בו מזה)
אבל הוא כל כך עוצמתי
וטבעי
ואמיתי
אני
מאוד
רוצה
להרגיש
אותך
קרוב.
מותר לומר את זה?
קרוב כל כך.
להרגיש.
מה בסך הכל ביקשנו
וכי בגלל שאנחנו "דתיים"
אנחנו לא בני אדם?
(אולי)
תשוקה.
לא מינית. לא נמוכה. בכלל לא.
נשמתית
להתחבר. לחבק. לנשק.
לגעת.
בך.
להיות
איתך.
[זה קדוש (כשזה נעשה כמו שצריך)]
סליחה שגיליתי את הסוד הזה. בציבור.
שיש בנו גם משהו כזה.
(אולי, לוקה בחסר)
מה, לכם אין את זה?
וואו הכמיהה הזאת
מקצות האצבעות
ועד הראש
רעד שחולף בי
זעזוע
תחושה שאופפת כל
מהמקום הכי נמוך ומהמקום הכי גבוה
גבוה מעל גבוה
כשזה יבוא זה יבוא זה יבוא בלי מקום לטעות
(אני מקווה)
תודה על כל מה שבראת
וזה יבוא. אתה תראה (אני מנחם את עצמי)
געגוע.
אף פעם לא התגעגעתי כל כך
למשהו שלא הכרתי
____________
ולצעירים פה. כשתגדלו תבינו.
שזה בא מהמקום הכי גבוה.