כמו שקיבלנו על עצמנו לעדכן גם בבשורות טובות (שהרי אנו מוקפות בטוב כל הזמן, רק שאנו לא מבחינות בו מחמת ההרגל) יש לי בשורה טובה..
מתחילה בכך שבמשך שנתיים לא הצלחתי להיקלט למרות שרציתי מאוד, נלחצתי מכיוון שגילי נושק לארבעים ורציתי מאוד עוד ילד.. לסירוגין הייתי אף במצב של דיכאון קל עקב כך.. בעלי התקשה להבין אותי מכיוון שיש לנו ילדים ב"ה.. וזה קצת עזר מכיוון שהרגשתי שהוא מאפס אותי כל הזמן.. ולא נותן לי לשקוע..
לאחר ביקור אצל הרופאה, היא התאימה לי טיפול שיאפשר לי להיכנס להריון..
לאחר חודשיים-שלושה של טיפול נקלטתי.. ובפסח התחיל דימום.. בביקור בכותל המערבי.. זה היה תזמון נורא.. גם אחרי פסח שבו טרחתי כ"כ בפעם הראשונה.. ואירחתי את המשפחה המורחבת של בעלי.. וגם בעלייה לרגל.. ולא היה לי כלום לשים בשביל לא להתלכלך.. והרגשתי שהשמיים נופלים עלי..
הייתה תקופה ממש לא טובה שבה ניסיתי להשאיר את הראש מעל למים.. אבל היא הייתה יותר קלה מתקופת ההמתנה להריון.. קיבלתי תמיכה רבה מהסביבה ושמעתי כ"כ הרבה סיפורים יותר כואבים משלי שקיבלתי קצת פרופורציות..
ב"ה, ההיטהרות מההפלה הייתה מהירה יחסית לסיפורים ששמעתי.. ונקלטתי להריון ללא טיפול תרופתי בפעם הראשונה שהיה אפשר..
ו.. לא קל.. כל בדיקה ישנו סממן אחר להילחץ ממנו.. כאילו ה' רוצה שאתפלל בכל הכוח בלי הפסקה.. בהתחלה המטומה.. אח"כ ציסטה בחבל הטבור.. אח"כ אגני כליה וכך הלאה..
בנוסף, העובר היה גדול וסבלתי מכאבים חזקים בצלעות.. בחודשיים האחרונים שכבתי חצי יום..
לקראת הסוף איבדתי לגמרי את עצמי.. החרדות היו קשות מאוד.. היה לי קשה ממש לתפקד.. הרגשתי שהגעתי עד פה ואיני מוכנה לאבד את העובר בשלב כזה.. הייתי על תקן תמונה בבית בלבד..
ביום התל"מ התחילו מעט צירים והחלטתי להיות אקטיבית.. הלכתי למוקד ואח"כ למיון וביקשתי לזרז אותי.. לא יכולתי לחכות להתפתחות טבעית (שאצלי קורה בסוף 42..).. הרגשתי ממש על סף איבוד שפיות..
ב"ה הזירוז עבד.. וילדתי בן מתוק (פילפילון).. הייתה לי מיילדת מדהימה שהבינה אותי ונתנה לי אפידורל בפתיחה מלאה והייתה לי לידה מושלמת (בד"כ לא מספיקה לאפידורל ויוצאת בטראומה מעוצמת הכאב..)..
והכל שווה את זה.. כל הדרך הארוכה.. וכל הכאב בהריון.. והתפרים.. ו-ה-כ-ל.. ותודה לה' על החסד הגדול.. הכל מתנת חינם..
"מה רבו מעשיך ה'"
