מלך התחפושות

זה בעצם תחחפושת של איש עם כתר. שנורקל. אקדח. מכנסי אלאדין, רטיה וחולצת ליצן.

הכל ביחד

מעורבב

ויוצאת תחפושת מגניבה

מראיין: שלום, מי אתה?

מלך: אני ששון. מלך התחפושות.

מראיין: אתה לא קצת חריג? שונה?

מלך: כן. אני כן. אבל אם הייתי רק רוצח, רק פירט או רק מלך לא הייתי מיוחד ולא היו מסתכלים עליי ככה. בטח שלא היית מראיין אותי לזה.

מראיין: מעניין, אבל מה יוצא לך מלהיות מיוחד?

מלך: האמת, שזה לא. זה מה שאני אוהב ומאמין בו. גם אם זה לא מקובל לאחרים ללכת ככה, לחשוב ככה, להאמין ככה. טוב לי עם זה ואני לא פוגע באחרים. אני דומה להרבה אנשים, יש לנו הרבה במשותף. ואני מצליח להזדהות איתם. כי.. אני מבין איך הם מרגישים. אני יודע איך הרטיה מעצבנת את הפירט, איך השנורקל מחליק לצוללן ואיך החולצת ליצן לא נושמת ומזיעים.
מראיין: הממ.. אני מקשיב. מה יוצא לך מזה?

מלך: תראה. אני השתנתי המון בחיים, הרגשתי ובדקתי מה טוב לי. לכולם יש חסרון. לזה אין עיין, זה מזיע וכולם מפחדים ממי שמסתובב עם אקדח. אני יודע. עם הזמן הגעתי לאמת שלי ואני הולך ככה. ותראה, אני תחפושת. כמו כולם. את הילדים שלי אני יכול לשלוח לבית הספר של הפירטים, ושל המלכים, ושל הצוללנים. כולם. כל מה שהילד שלי יירצה. לא מה שאני ארצה. הוא יצליח להזדהות עם הכל כי הוא חונך להשקפה שמכילה ומבינה את הכל, יוצרת דרך מלך מדהימה שמי שחיי בה מרוויח

מראיין: מדהים. לא מסתכלים עליך מוזר? לא רוצים להגיד לך שתחליט מה אתה וזהו?
מלך: תראה, יש כאלה. להרבה אבל לא אכפת. את הילדים שלי אני מחנך ככה. והם יגדלו להיות תחפושות גדולות ומחפשי הרבים. בדרכם. והכי טוב - הם יכילו את הכל.

מראיין: יש לך ילדים?
מלך: לא. זה יהיה קשה. לכאורה לבית אין תחפושת והשקפה אחידה. אבל הילדים ייראו שזה לא נכון. שיש תחפושת. מלך התחפושות. והיא לא עוד תחפושת. היא הכי טובה. המלכות בתחפושות.
מראיין: ואיך הילדים ירגישו?
מלך: אולי בהתחלה ירגישו מוזר. זה עם כתר וזה עם קסקט. זה עם מעיל עור, וזה עם גופיית כדורסל. אבל לאט לאט, כשיגדלו הם יבינו, שאמנם לא כל יום פורים - אבל בפורים כולם יחד. כל התחפושות.

מראיין: זו דרך חיים? איפה תחיה? אין הרבה כאלה?

מלך: אין. אבל יש דומים. אני משתלב למקום שדומה לי שטוב לי. את הילד שלי אשלח לבית ספר שנראה לי מתאים, ואם הוא יעדיף אחרת, או שאראה שמתאים לו משהו אחר, בלי שום היסוס - לפי דרכו. כמובן מקום על רמה. שזה לא יהיה תחפושת של "לא ילבש" וכדומה. מקום טוב ועל רמה. אבל מה שהוא ירצה. אני אשתלב מקום שבו אוכל לחיות, אשפיע מעצמי לכולם. בסוף האמת תורה דרכה. ואני בטוח בדרכי. וה' יעזור.

ולמי שלא הבין. אני זה מלך התחפושות.

לא להפך.

תקראו את זה שוב ככה.

וגם אם לא, תודה שבזכותך כתבתי את זה

אחלה אתגר, אשרייך.

עריכה:

טוב בעצם לא משנה. 

אני גם ככה לא יצירתי משהו, ואין לי כוח לכתוב יותר מידי.

אני רק אעקוב אחרי המגיבים 

נקודת השקה אחת לפחות, בתי

וכי מה פגם מצאת בי, אינני מבינה

ובכן, שערותייך

שערותיי?

תלתלים שחורות, שיער רך

ומה לראשך את?

שערי מאובק ומרושל למדי, 

עבודת כפיים אני עובדת

זוטי זוטות! בשערותי אטפל

לא בזה תם העניין

כרויות אוזניי

אצבעותיך

וכי אצבעותיי מה פשעו בך?
ענוגות למדי, ארוכות ורכות

ואצבעותייך מה?

מחוספסות ומטונפות מן הבוץ, הקוץ והדרדר

אסדר אף עניין זה
ובדבר עורך מה?

ובדבר עורי מה?

עורך כצבע הדבש, ואילו עורי

ואילו עורך

שחור הפך, ששזפתני השמש

אם זה שטורד את מנוחתך, ראי העניין כמסודר

הו
מרגישה אני שלא שקטה נפשך, ספרי לי במה העניין

וכי כיצד אומר זאת?

רק אמת ספרי לי, אנא

רעיי עיזים ואדמה ושוקת מים, אשת אמת אנוכי ואילו את
ואילו אני?

פיך

פי?

פיך וליבך,
אינם שווים
 

אחרי מילים ככ כנות, יפות וטובות,

אני לאיודע איך את יכולה לומר שפיך וליבך אינם שווים

זה מהמם.

רק זכור שאינך יודע מה מסתתר מאחורי כל מעטפת מבהיקה...

(לפי איך שכתבת, הלוואי והייתי. אבל..)

אמרתי שאחרי מילים ככ אמיתיות

קשה לומר שהפה והלב רחוקים.

לאיודע מאיפה זה בא.

אני יכול לנסות לנחש. או לשער.

כאילו..

מה שעולה לי בראש זה ש:

בעבר קרה משו של אחד בפה אחד בלב

ואת מתחרטת

וזו חרטה אמיתית

ולכן המילים שלך פה ככ כנות.

אבל זה לא משנה.

מה שכתבת מדהים.

רק חשתי צורך להזכיר את הכלל היקר הזה..

אני חושבת שהאנונימיות היא שתורמת לכנות והאמיתיות שאתה חש, כי הרי כאן אני חושפת לעיני כל את תמצית ליבי.

תודה על כל המילים המתוקות!

מה קרה לך אחותי

למה החיוך שלך כזה,

מזויף.

איפה התום שלך

האמת הפשוטה

איפה העור שלך

את מאחורי

מסכה?

תאמיני לי אחות

אני לוחשת פתאום

בפחד

כולי זיעה

והלב דופק כמו הפטיש שבראש

תאמיני לי

אני פשוט

רוצה להיות טובה.

מבטיחה.

אם רק הייתי יכולה

הייתי קורעת לעצמי את המסכה.

הייתי מקיאה

עכשיו

את עצמי.

פתחתי זוג עיניים גדולות

מול הדמות שבמראה

ותהיתי לעצמי

מה רע במסכה

שלה.

היא כזאת מהממת

מושלמת.

כזאתי מבריקה

מבהיקה.

אבל העיניים הכואבות שלה

כחולות כמו אוקיינוס עמוק

שכל טיפה בו היא כאב

ענו לי מהר.

ורציתי לעזור לה

וואי, כמה רציתי לעזור

ללטף לה את הלב

לנגב את הדמעות

ולא יכולתי

היא סידרה את המסכה

וברחה

השאירה אותי דוממת

ועם לב מרוקן.

חיכיתי לה

עד שהשמיים נצבעו באדום

והיא לא הייתה שם.

חיכיתי לירח

לכוכבים

לשמש שתזרח

ותחייך

שתאיר לי את הלב החשוך

שנשבר לרסיסים

אבל בעצם

רק חיכיתי לה

לדמות שראיתי אתמול

במראה

עם מסכה של טוב מושלם.

אני יודע כבר ששלחתי את זה בשרשור,

אבל בשביל הסדר. שיהיה סדר, אני אשלח את זה פה, שלא יהיה למעלה.

וכבר כתבתי שאני מקווה שזה באמת האתגר, ושלא חרגתי מהמטרה שלו..

אז:

מלך התחפושות

זה בעצם תחפושת של איש עם כתר. שנורקל. אקדח. מכנסי אלאדין, רטיה וחולצת ליצן.

הכל ביחד

מעורבב

ויוצאת תחפושת מגניבה

מראיין: שלום, מי אתה?

מלך: אני ששון. מלך התחפושות.

מראיין: אתה לא קצת חריג? שונה?

מלך: כן. אני כן. אבל אם הייתי רק רוצח, רק פירט או רק מלך לא הייתי מיוחד ולא היו מסתכלים עליי ככה. בטח שלא היית מראיין אותי לזה.

מראיין: מעניין, אבל מה יוצא לך מלהיות מיוחד?

מלך: האמת, שזה לא. זה מה שאני אוהב ומאמין בו. גם אם זה לא מקובל לאחרים ללכת ככה, לחשוב ככה, להאמין ככה. טוב לי עם זה ואני לא פוגע באחרים. אני דומה להרבה אנשים, יש לנו הרבה במשותף. ואני מצליח להזדהות איתם. כי.. אני מבין איך הם מרגישים. אני יודע איך הרטיה מעצבנת את הפירט, איך השנורקל מחליק לצוללן ואיך החולצת ליצן לא נושמת ומזיעים.
מראיין: הממ.. אני מקשיב. מה יוצא לך מזה?

מלך: תראה. אני השתנתי המון בחיים, הרגשתי ובדקתי מה טוב לי. לכולם יש חסרון. לזה אין עיין, זה מזיע וכולם מפחדים ממי שמסתובב עם אקדח. אני יודע. עם הזמן הגעתי לאמת שלי ואני הולך ככה. ותראה, אני תחפושת. כמו כולם. את הילדים שלי אני יכול לשלוח לבית הספר של הפירטים, ושל המלכים, ושל הצוללנים. כולם. כל מה שהילד שלי יירצה. לא מה שאני ארצה. הוא יצליח להזדהות עם הכל כי הוא חונך להשקפה שמכילה ומבינה את הכל, יוצרת דרך מלך מדהימה שמי שחיי בה מרוויח

מראיין: מדהים. לא מסתכלים עליך מוזר? לא רוצים להגיד לך שתחליט מה אתה וזהו?
מלך: תראה, יש כאלה. להרבה אבל לא אכפת. את הילדים שלי אני מחנך ככה. והם יגדלו להיות תחפושות גדולות ומחפשי הרבים. בדרכם. והכי טוב - הם יכילו את הכל.

מראיין: יש לך ילדים?
מלך: לא. זה יהיה קשה. לכאורה לבית אין תחפושת והשקפה אחידה. אבל הילדים ייראו שזה לא נכון. שיש תחפושת. מלך התחפושות. והיא לא עוד תחפושת. היא הכי טובה. המלכות בתחפושות.
מראיין: ואיך הילדים ירגישו?
מלך: אולי בהתחלה ירגישו מוזר. זה עם כתר וזה עם קסקט. זה עם מעיל עור, וזה עם גופיית כדורסל. אבל לאט לאט, כשיגדלו הם יבינו, שאמנם לא כל יום פורים - אבל בפורים כולם יחד. כל התחפושות.

מראיין: זו דרך חיים? איפה תחיה? אין הרבה כאלה?

מלך: אין. אבל יש דומים. אני משתלב למקום שדומה לי שטוב לי. את הילד שלי אשלח לבית ספר שנראה לי מתאים, ואם הוא יעדיף אחרת, או שאראה שמתאים לו משהו אחר, בלי שום היסוס - לפי דרכו. כמובן מקום על רמה. שזה לא יהיה תחפושת של "לא ילבש" וכדומה. מקום טוב ועל רמה. אבל מה שהוא ירצה. אני אשתלב מקום שבו אוכל לחיות, אשפיע מעצמי לכולם. בסוף האמת תורה דרכה. ואני בטוח בדרכי. וה' יעזור.

ולמי שלא הבין. אני זה מלך התחפושות.

לא להפך.

תקראו את זה שוב ככה.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.