מלך התחפושות
זה בעצם תחחפושת של איש עם כתר. שנורקל. אקדח. מכנסי אלאדין, רטיה וחולצת ליצן.
הכל ביחד
מעורבב
ויוצאת תחפושת מגניבה
מראיין: שלום, מי אתה?
מלך: אני ששון. מלך התחפושות.
מראיין: אתה לא קצת חריג? שונה?
מלך: כן. אני כן. אבל אם הייתי רק רוצח, רק פירט או רק מלך לא הייתי מיוחד ולא היו מסתכלים עליי ככה. בטח שלא היית מראיין אותי לזה.
מראיין: מעניין, אבל מה יוצא לך מלהיות מיוחד?
מלך: האמת, שזה לא. זה מה שאני אוהב ומאמין בו. גם אם זה לא מקובל לאחרים ללכת ככה, לחשוב ככה, להאמין ככה. טוב לי עם זה ואני לא פוגע באחרים. אני דומה להרבה אנשים, יש לנו הרבה במשותף. ואני מצליח להזדהות איתם. כי.. אני מבין איך הם מרגישים. אני יודע איך הרטיה מעצבנת את הפירט, איך השנורקל מחליק לצוללן ואיך החולצת ליצן לא נושמת ומזיעים.
מראיין: הממ.. אני מקשיב. מה יוצא לך מזה?
מלך: תראה. אני השתנתי המון בחיים, הרגשתי ובדקתי מה טוב לי. לכולם יש חסרון. לזה אין עיין, זה מזיע וכולם מפחדים ממי שמסתובב עם אקדח. אני יודע. עם הזמן הגעתי לאמת שלי ואני הולך ככה. ותראה, אני תחפושת. כמו כולם. את הילדים שלי אני יכול לשלוח לבית הספר של הפירטים, ושל המלכים, ושל הצוללנים. כולם. כל מה שהילד שלי יירצה. לא מה שאני ארצה. הוא יצליח להזדהות עם הכל כי הוא חונך להשקפה שמכילה ומבינה את הכל, יוצרת דרך מלך מדהימה שמי שחיי בה מרוויח
מראיין: מדהים. לא מסתכלים עליך מוזר? לא רוצים להגיד לך שתחליט מה אתה וזהו?
מלך: תראה, יש כאלה. להרבה אבל לא אכפת. את הילדים שלי אני מחנך ככה. והם יגדלו להיות תחפושות גדולות ומחפשי הרבים. בדרכם. והכי טוב - הם יכילו את הכל.
מראיין: יש לך ילדים?
מלך: לא. זה יהיה קשה. לכאורה לבית אין תחפושת והשקפה אחידה. אבל הילדים ייראו שזה לא נכון. שיש תחפושת. מלך התחפושות. והיא לא עוד תחפושת. היא הכי טובה. המלכות בתחפושות.
מראיין: ואיך הילדים ירגישו?
מלך: אולי בהתחלה ירגישו מוזר. זה עם כתר וזה עם קסקט. זה עם מעיל עור, וזה עם גופיית כדורסל. אבל לאט לאט, כשיגדלו הם יבינו, שאמנם לא כל יום פורים - אבל בפורים כולם יחד. כל התחפושות.
מראיין: זו דרך חיים? איפה תחיה? אין הרבה כאלה?
מלך: אין. אבל יש דומים. אני משתלב למקום שדומה לי שטוב לי. את הילד שלי אשלח לבית ספר שנראה לי מתאים, ואם הוא יעדיף אחרת, או שאראה שמתאים לו משהו אחר, בלי שום היסוס - לפי דרכו. כמובן מקום על רמה. שזה לא יהיה תחפושת של "לא ילבש" וכדומה. מקום טוב ועל רמה. אבל מה שהוא ירצה. אני אשתלב מקום שבו אוכל לחיות, אשפיע מעצמי לכולם. בסוף האמת תורה דרכה. ואני בטוח בדרכי. וה' יעזור.
ולמי שלא הבין. אני זה מלך התחפושות.
לא להפך.
תקראו את זה שוב ככה.
וגם אם לא, תודה שבזכותך כתבתי את זה
יעלאחלה אתגר, אשרייך.
גיטרה אדומהעריכה:
טוב בעצם לא משנה.
אני גם ככה לא יצירתי משהו, ואין לי כוח לכתוב יותר מידי.
אני רק אעקוב אחרי המגיבים
נקודת השקה אחת לפחות, בתי
וכי מה פגם מצאת בי, אינני מבינה
ובכן, שערותייך
שערותיי?
תלתלים שחורות, שיער רך
ומה לראשך את?
שערי מאובק ומרושל למדי,
עבודת כפיים אני עובדת
זוטי זוטות! בשערותי אטפל
לא בזה תם העניין
כרויות אוזניי
אצבעותיך
וכי אצבעותיי מה פשעו בך?
ענוגות למדי, ארוכות ורכות
ואצבעותייך מה?
מחוספסות ומטונפות מן הבוץ, הקוץ והדרדר
אסדר אף עניין זה
ובדבר עורך מה?
ובדבר עורי מה?
עורך כצבע הדבש, ואילו עורי
ואילו עורך
שחור הפך, ששזפתני השמש
אם זה שטורד את מנוחתך, ראי העניין כמסודר
הו
מרגישה אני שלא שקטה נפשך, ספרי לי במה העניין
וכי כיצד אומר זאת?
רק אמת ספרי לי, אנא
רעיי עיזים ואדמה ושוקת מים, אשת אמת אנוכי ואילו את
ואילו אני?
פיך
פי?
פיך וליבך,
אינם שווים
אחרי מילים ככ כנות, יפות וטובות,
אני לאיודע איך את יכולה לומר שפיך וליבך אינם שווים
זה מהמם.
רק זכור שאינך יודע מה מסתתר מאחורי כל מעטפת מבהיקה...
(לפי איך שכתבת, הלוואי והייתי. אבל..)
אמרתי שאחרי מילים ככ אמיתיות
קשה לומר שהפה והלב רחוקים.
לאיודע מאיפה זה בא.
אני יכול לנסות לנחש. או לשער.
כאילו..
מה שעולה לי בראש זה ש:
בעבר קרה משו של אחד בפה אחד בלב
ואת מתחרטת
וזו חרטה אמיתית
ולכן המילים שלך פה ככ כנות.
אבל זה לא משנה.
מה שכתבת מדהים.
רק חשתי צורך להזכיר את הכלל היקר הזה..
אני חושבת שהאנונימיות היא שתורמת לכנות והאמיתיות שאתה חש, כי הרי כאן אני חושפת לעיני כל את תמצית ליבי.
תודה על כל המילים המתוקות!
מה קרה לך אחותי
למה החיוך שלך כזה,
מזויף.
איפה התום שלך
האמת הפשוטה
איפה העור שלך
את מאחורי
מסכה?
תאמיני לי אחות
אני לוחשת פתאום
בפחד
כולי זיעה
והלב דופק כמו הפטיש שבראש
תאמיני לי
אני פשוט
רוצה להיות טובה.
מבטיחה.
אם רק הייתי יכולה
הייתי קורעת לעצמי את המסכה.
הייתי מקיאה
עכשיו
את עצמי.
פתחתי זוג עיניים גדולות
מול הדמות שבמראה
ותהיתי לעצמי
מה רע במסכה
שלה.
היא כזאת מהממת
מושלמת.
כזאתי מבריקה
מבהיקה.
אבל העיניים הכואבות שלה
כחולות כמו אוקיינוס עמוק
שכל טיפה בו היא כאב
ענו לי מהר.
ורציתי לעזור לה
וואי, כמה רציתי לעזור
ללטף לה את הלב
לנגב את הדמעות
ולא יכולתי
היא סידרה את המסכה
וברחה
השאירה אותי דוממת
ועם לב מרוקן.
חיכיתי לה
עד שהשמיים נצבעו באדום
והיא לא הייתה שם.
חיכיתי לירח
לכוכבים
לשמש שתזרח
ותחייך
שתאיר לי את הלב החשוך
שנשבר לרסיסים
אבל בעצם
רק חיכיתי לה
לדמות שראיתי אתמול
במראה
עם מסכה של טוב מושלם.
אני יודע כבר ששלחתי את זה בשרשור,
אבל בשביל הסדר. שיהיה סדר, אני אשלח את זה פה, שלא יהיה למעלה.
וכבר כתבתי שאני מקווה שזה באמת האתגר, ושלא חרגתי מהמטרה שלו..
אז:
מלך התחפושות
זה בעצם תחפושת של איש עם כתר. שנורקל. אקדח. מכנסי אלאדין, רטיה וחולצת ליצן.
הכל ביחד
מעורבב
ויוצאת תחפושת מגניבה
מראיין: שלום, מי אתה?
מלך: אני ששון. מלך התחפושות.
מראיין: אתה לא קצת חריג? שונה?
מלך: כן. אני כן. אבל אם הייתי רק רוצח, רק פירט או רק מלך לא הייתי מיוחד ולא היו מסתכלים עליי ככה. בטח שלא היית מראיין אותי לזה.
מראיין: מעניין, אבל מה יוצא לך מלהיות מיוחד?
מלך: האמת, שזה לא. זה מה שאני אוהב ומאמין בו. גם אם זה לא מקובל לאחרים ללכת ככה, לחשוב ככה, להאמין ככה. טוב לי עם זה ואני לא פוגע באחרים. אני דומה להרבה אנשים, יש לנו הרבה במשותף. ואני מצליח להזדהות איתם. כי.. אני מבין איך הם מרגישים. אני יודע איך הרטיה מעצבנת את הפירט, איך השנורקל מחליק לצוללן ואיך החולצת ליצן לא נושמת ומזיעים.
מראיין: הממ.. אני מקשיב. מה יוצא לך מזה?
מלך: תראה. אני השתנתי המון בחיים, הרגשתי ובדקתי מה טוב לי. לכולם יש חסרון. לזה אין עיין, זה מזיע וכולם מפחדים ממי שמסתובב עם אקדח. אני יודע. עם הזמן הגעתי לאמת שלי ואני הולך ככה. ותראה, אני תחפושת. כמו כולם. את הילדים שלי אני יכול לשלוח לבית הספר של הפירטים, ושל המלכים, ושל הצוללנים. כולם. כל מה שהילד שלי יירצה. לא מה שאני ארצה. הוא יצליח להזדהות עם הכל כי הוא חונך להשקפה שמכילה ומבינה את הכל, יוצרת דרך מלך מדהימה שמי שחיי בה מרוויח
מראיין: מדהים. לא מסתכלים עליך מוזר? לא רוצים להגיד לך שתחליט מה אתה וזהו?
מלך: תראה, יש כאלה. להרבה אבל לא אכפת. את הילדים שלי אני מחנך ככה. והם יגדלו להיות תחפושות גדולות ומחפשי הרבים. בדרכם. והכי טוב - הם יכילו את הכל.
מראיין: יש לך ילדים?
מלך: לא. זה יהיה קשה. לכאורה לבית אין תחפושת והשקפה אחידה. אבל הילדים ייראו שזה לא נכון. שיש תחפושת. מלך התחפושות. והיא לא עוד תחפושת. היא הכי טובה. המלכות בתחפושות.
מראיין: ואיך הילדים ירגישו?
מלך: אולי בהתחלה ירגישו מוזר. זה עם כתר וזה עם קסקט. זה עם מעיל עור, וזה עם גופיית כדורסל. אבל לאט לאט, כשיגדלו הם יבינו, שאמנם לא כל יום פורים - אבל בפורים כולם יחד. כל התחפושות.
מראיין: זו דרך חיים? איפה תחיה? אין הרבה כאלה?
מלך: אין. אבל יש דומים. אני משתלב למקום שדומה לי שטוב לי. את הילד שלי אשלח לבית ספר שנראה לי מתאים, ואם הוא יעדיף אחרת, או שאראה שמתאים לו משהו אחר, בלי שום היסוס - לפי דרכו. כמובן מקום על רמה. שזה לא יהיה תחפושת של "לא ילבש" וכדומה. מקום טוב ועל רמה. אבל מה שהוא ירצה. אני אשתלב מקום שבו אוכל לחיות, אשפיע מעצמי לכולם. בסוף האמת תורה דרכה. ואני בטוח בדרכי. וה' יעזור.
ולמי שלא הבין. אני זה מלך התחפושות.
לא להפך.
תקראו את זה שוב ככה.
הוא בוכה.
והם לא רואים.
הוא נעלם.
הוא בוכה.
והם רואים.
אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר.
וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו
אבל הוא הרג את עצמו קודם.
וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?
עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.
"מי אתה?" שאלתי.
שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.
האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.
"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.
החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.
האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.
פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.
הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.
"מה אתה רואה?" שאל האיש.
"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.
"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."
"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.
"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.
"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."
אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.
"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."
"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.
שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"
"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.
אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.
אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."
"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.
פשוט בלתי צפוי.
כואב, עצוב.
ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣
סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....
אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜
בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏
ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.
כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?
צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.
ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)
זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.
זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.
אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?
אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.
אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!
והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.
אז את רוצה לכתוב
אוקי
אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם
או להקריא למישהו
לבעל לחבר לחברה
עזבי
אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם
בלי קהל הם כלום
תעמדי מאחורי זה
תביאי את עצמך
אל תהיי צפויה אל תכתבי
אל תשעממי
תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך
ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך
ותפרשי אותה
הספריות מלאות כבר בשיממון
בואי נמנע מהן עוד אחת
כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך
אחרת אל תוציאי את זה
אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה
עד שהבהונות יכאבו
היד תדמם על הנייר
בלי אהבה עצמית
חמלה
קבלה והכלה
תכתבי כי את לא יכולה אחרת
כי אין אפשרות נוספת
כי כואב ובלתי נסבל
אל תיגע בי בחיים שלך!!!
צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.
ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.
ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.
הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.
הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.
הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!
ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!
ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.
****
איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.
הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.
לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺
אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏
תיקון...?
אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?
לגרום לחיוך במקום לדמעות...?
מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?
מה יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים
לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)
נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.
...
זה היה פריקה של לפנות בוקר.
אבל אם מסקרן אותך אשלח לך
תמונה שווה יותר מאלף מילים
היה שם 2 טקסטים.
1.
הלכתי לפארק הפיראטים
היתה שם ספינה גדולה מעץ
ולידה נדנדה יפה לשניים
נראתה כמו כרכרה של נסיכות
עליתי עליה ראשונה
ואז אתה הופעת
חשבת אתה פיטר פן
ואני וונדי
"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת
נחיה בטבע בחופש, רחוק
בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן
נעוף על החיים ונראה עולם.
בהתחלה זה היה נשמע קסום
אבל מהר מאד גיליתי
שלעוף לא אהבתי
אז מהנדנדה ירדתי
ואותך שם לבד השארתי
הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס
שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק
והרי פיטר פן אינו נסיך אז
נכנסתי כאן לתסביך.
2.
הנדנדה הזאת
עשתה לי בחילה
פעם כן.
פעם לא.
פעם אני דוחפת, פעם אתה.
פעם אני למעלה, פעם אתה.
פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,
ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.
רצינו לשחק.
התיישבנו יחד על הנדנדה.
התכוונו ליהנות.
אבל –
התחילו משום מה משחקי כוחות.
ניסיתי לרדת.
אולי גם אתה.
אבל –
היינו כבר בתנופה.
זה היה קשה ומלחיץ.
אבל –
קפצתי.
אתה המשכת להתנדנד לבד,
וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל
ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת
אז נשארתי שם לידה יושבת
ירדת מסוחרר, מבולבל
אמרת לי -
"היה כייף
בואי נמשיך".
"לא". עניתי
"את פחדנית?!" שאלת קבעת
"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.
מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו
תכתבי יותר
יוצאים לשאוף רוח
השמש שוקעת בים
הים לא מלא
הדגים ניצודים
והים לא ריק
מחשופים כמו פצעים פתוחים
התענוג חריף מדי
וחריף זה לא טעם
העצים עומדים כמו חיילים
60 אלף גיבורים עומדים סביבה
וזה כואב
החרב על הירך
הוא מציע שק כסף
מחפש להתארח
ואין יותר מקום
והנה הכל פרוש לפני
הסטריאוטיפ
והסטיגמה
ההגדרה והכלוב
והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה
לא מבינה למה
מבינה אבל לא רוצה
לשאול
לענות
לחפש
שם השיר איפה אני בכל העסק הזה
שם השיר אין שם
היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,
כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו?
אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם.
תודה רבה!
ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?
גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים
ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן
אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים
כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,
אני כותבת אותו על דף. ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,
ומעלה אותו.
למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא
מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה
שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט
להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,
בשום אופן...
וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי
פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...
וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.
דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון
שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,
לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת
זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;
לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...
כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ
בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה
יבוא מעצמו.
אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו
פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.
אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים
בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.
בהצלחה!
גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח
מודעות וטעם טוב.
אני גם אשמח לשמוע טיפים😅
האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...
כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....
בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...
ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.
עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.
(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).
פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)
עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם
כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)
'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)
להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.
להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף, שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;
להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.
ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.
אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל
מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט
במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.
כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה
לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.
הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -
זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.
אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים
ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.
מקווה שהבנת.
בהצלחה רבה!
ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅
תודה רבה🙏🥰
אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה
זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא
כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.
קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם
אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים
וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף
הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה
הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים
אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.
זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד
לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)
בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום
התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה
את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"
גם התחבר לי מאוד)
