סופסוף ראיתי אותה
יוהו!
הרגשתי כזה כיף כמו שבחיים לא הרגשתי
ואני מגיעה לכאן לפחות פעם בשבוע
והיא מרחק 3 דק ואני לא יכולה לראות אותה.
כבר עכשיו אני מתגעגעת...
למה?
למה זה יצא שהכל ילך ככה?
ולא רק איתה.. עם כולם!
אבל בסופו של דבר היה כיף, נהניתי איתם
אבל לא רוצה שוב
זהו.
והייתי שם כל השבת
החלקתי, אכלתי, שתיתי, בכיתי, דיברתי עם כוכב
שכבר נעלם ממזמן...
אני רוצה לראות אותו שוב
אבל זה יותר לא יקרה
לעולם לא!!
בא לי לצעוק
וזה בחיים לא יוצא
בא לי להפסיק לבכות כל הזמן
וזה לא קורה
בא לי להתחיל להיות אני
אבל אני בכלל לא יודעת את הכיוון..
אז אני רוצה לדבר עם מישו שאני פתוחה איתו לגמרי
שאני יכולה להגיד לו את הרגשות
והוא יבין אותם
אבל, אין.
הוא נעלם
ואיתה אין לי כל כך אפשרות לדבר
בא לי שזה כבר יקרה
לראות את התמונה הזאת
שאני מכוסה בלבן והוא עם חיוך כזה
עם כולם, וגם עם הכוכב שנעלם...
ואם לא, התמונה הזאת לא שווה כלום
פשוט אין בה כלום
אפילו לא אותי
דיברתי איתו כמעט כל השבת
והוא לא הגיב לי
או שהוא הגיב,
ולא שמעתי, לא ראיתי, לא הרגשתי..
יש לזה הרבה יותר סיכויים מאשר שהוא בכלל לא הגיב לי
כי זה פשוט ממש ממש ממש לא הגיוני