המשפחה, החלומות והשאיפות, ההצלחות והכישלונות, החוויות, וכמובן ביאת משיח.

לעשות דברים שאני אוהבת

אם היה לי מגנום כל יום או לפחות פעם בשבוע, הייתי מפסיקה להתלונן לנצח.

ואם תשאלי אותי, זה לא יקר בשביל טעם לחיים

אמרת שמצאת איזו עבודה לא?

הולכת לטיפול כדי להצליח להתחיל עבודה. שוקלת להתחיל התנדבות של שעתיים בשבוע כדי לעשות צעד ראשון קטן

בד"כ תקווה לגבי העתיד ושמחה מההווה

לפעמים פשוט כי אין ברירה אחרת, זה לא בדיוק כוח אבל זה מה יש

(ואם זה נושא שמטריד אותך באופן יומיומי באמת כדאי לטפל בזה, כי זה יכול להתדרדר למקומות לא טובים כל כך)

אני מפחד למות

אני ממש ממש אבל ממש מפחד למות.

 

פתאום, הכל אמיתי, ואתה מתבייש. מתבייש במי שאתה.

וכולם רואים את זה.

אומרים "אוי לה לאותה בושה", אז ממש ככה.

וזה בלי קשר לעומק הדין

בלי המשפחה והעתיד והסיבה שאני כן

יש עוד סיבות

 

אבל

וואו

אני ממש מפחד למות.

אם אתה מתבייש במה שאתה, למה להיות כזה?
תהיה אדם שאתה לא מתבייש להיות.

תחשבי, שכל צעד שלך ידוע. וכולם רואים אותו.

כל מחשבה של "איזה נודניק מי שמולי" יודעים

כל חטא, וכל רצון לחטא

נכון - גם כל המצוות. לא מעלים את זה.

 

אבל עומק הדין. מדקדקים על הכל ברמה שאנחנו לא מסוגים להבין עד כמה דקדוק.

 

אם עכשיו כולם מסתכלים עלי כאילו אני איזה צ-דיק

(וזה מה שקורה)

תחשבי שלמעלה, פתאום מגלים שההוא יותר מסר נפש. ואצלי הכל בקל.

 

את מכירה שאומרים שלא יישאלו אותך למה לא היית משה רבנו? תהיי את. נכון. יפה.

אז אני מפחד, כי פה אני משווה את עצמי לאחרים. וזאת הבעיה.

יש לי שכל, יש לי כח. כשאני אשווה את עצמי לעצמי - זה בושה.

זה יהיה בושה.

 

 

כולנו נתבייש שם, כולנו. השאלה עד כמה.

זה קשה. קשה.

אין לי במה
אני עושה מה שאני יכולה
ואני יכולה יותר אבל קשה לי כי אני אנושית, אז אני עושה השתדלות, אבל לא מאשימה את עצמי. מה זה יתן לי חוץ מלהצטער.

את באמת נותנת את כל כולך בכל מצווה שבאה ליידיך?

מוסרת נפש על מה שחשוב לך?

מחפשת מצוות ואיך לעשות את רצון ה?

 

לא מדבר כמו סופרמן. אני מדבר אם את משתמשת בכח שה' נתן לך בצורה הכי טובה שאת יכולה.

כן?

את עושה את זה?

 

טוב, אם כן תצפי לשבת למעלה עם רשב"י והגדולים שם.

אני לא. לצערי.

אבל מה אתה משווה בכלל...
הם היו צדיקים עם נשמה גבוהה! אני מי אני בכלל? יצור עלוב ושפל שחי בג'ורא.
מנסה לעשות את ההכי טוב שאפשר, אבל אני לא ברמה שלהם בכלל.

אז אני מסתכל על עצמי

כמה יכולת, וכמה תוצאות בפועל

 

כמובן כל אחד מול עצמו

ומתבייש

וזה בלי לדעת עד כמה ידקדקו איתי

וזה בלי לדעת פתאום על עבירות בשוגג שלא ידעתי

וכו וכו וכו

 

אני מפחד מזה.

כי זה לנצח

וכי אם אני מת עכשיו - אני לא יכול לתקן את עצמי

לא יודעת
זה לא פחד מלמות
זה פחד מאחרי המוות
(יש שיאמרו מהלא נודע
אני חושבת שדווקא הנודע מפחיד
כי הוא מרמז על הלא נודע שמאחוריו)

וזה לחשוף הכל וכאילו כלום
וכל דבר קטן
גלוי
ומלאמלא דברים שבטח יש ולא יודעים אותם ולא זוכרים
וגם כשאומרים שזה משהו גדול
זה קטן יותר ממה שהיה יכול להיות
וזה אולי גדול בעולם שבו מודדים הישגים ולא מאמץ
אבל המאמץ עיקר
ואוי, כמה שיכולנו להשקיע ולא השקענו
כל דקה שלנו
גם הרגע שבו אני כותבת את זה.
הכל הכל

ואין אונים ואין דרך לצאת מזה
זה וודאי
אבל חייבים להגיע לזה הכי מוכנים שאפשר
ואי אפשר

אבל אותם כבר כתבו יכתבו וכו

 

כשאני חושב על למות

הדבר הראשון שעולה לי זה פחד

 

משמעות של החיים - זה לא הבושה שאחרי המוות

 

הממ

אתה צודק שזה נשמע רע

 

מקווה שעכשיו זה מובן יותר..

תודה

יש לי עוד מה להגיב

אני צריך לחשוב על זה

החלומות.

ולפעמים כשהחיים תמוהים בעיני, אני נעזרת באמונה.

האמת שגם וגם.

אני גם נעזרת באמונה-(מקבלת ממנה עזרה)

וגם נאזרת באמונה-(אוספת וצוברת אותה)

אזור זה חגורה

 

אוזר ישראל בגבורה - שם עלינו חגורה של גבורה

הוא שם עלינו כאילו. זה עכשיו משו שיש בנו.

 

שאני נאזר בשליחות זתומרת שזה תמיד עליי ומולי.

 

 

 

אני לאיודע אם ההגדרה שלך היא ממש מדוייקת לזה

אבל אני מניח שהבנת

אז,

 

כמו לאזור אומץ- לאסוף מתוכך אומץ

עיין מילון כלשהו

חגורה אוספת,

ככה שהפרושים זהים רק צריך להתעמק בהם ולמצוא את ההקשר.

יפה יפה

אשכרה.