מחברת ועט, שקט סביב.
האדמה הסדוקה מתחתיי, מי המעיין זורמים לידי,
השמיים מעליי, זה רק אתה ואני.
ובכיתי, ובכית איתי.
והתקפלתי, וליטפת אותי.
והטחתי בך שאני לא מעוניינת בליטופים.
אני רוצה שתשים לי קץ למכאובים.
כעסתי עליך, והלב שלי צרח,
ולא דיברת, רק הקשבת, למרות שלא היית מוכרח.
צעקתי עליך ולא עזבת,
וחשתי בעוצמה של הכאב שכאבת,
על הצער שלי. ורצית להשחיל,
שהניסיון הוא בשבילי, הוא מחשל ולא מכשיל.
ובכיתי לך שאני לא מאמינה,
מעדיפה להיכשל ולא לקום בחזרה.
ובפנים בפנים לא רציתי ליפול,
אולי זה מן איום להשליך את הכול.
וכי מה כבר ביקשתי אבא רחום?
שתוותר רק לי, קצת, לא שתשנה את היקום.
כי אני הקטנה, אני רק גרגר של חול,
אבל אתה הנדת בשלילה, "את טועה, את הכול".
וניסיתי לטעון מנגד כדי לא לקבל,
אבל הדמעות שיתקו אותי ולא הייתי מסוגלת אפילו להסתכל.
וניצלת את הרגע בו שחררתי את הלב,
ושפכת לתוכו נהרות של אהבה שירפאו את הכאב.
נמלאתי עוצמה, והבנתי לפחות,
שהם תמיד היו שם, חבויים בי, הכוחות.
ובאותו הרגע נולדתי מחדש.
באותו המקום גיליתי את אבא ממש.
והמשכתי לדמוע, דמעות של שמחה,
"מצאתי תשובה", אמרתי לעצמי, "עכשיו אני ממשיכה".
לאחר חודשים ארוכים של ניסוי וטעיה, הנשמה,
לאט לאט גובהת ממקומה.
נזכרת מדי פעם במדבר היבש,
שהסיר את חומת השתיקה, המעיין שהרגיע את האש.
ובכל בוקר מחדש, בפקיחת העיניים מיד,
מזכירה אני לך, במילים אלו בלבד:
"אבא, אני גיבורה.
אני כבר לא יורדת, רק עולה!"
בהחלט סיפור עוצמתי
