רגע אחד של כעס וחוסר אהבה רגעי אבל אמיתי היא בגידה? היא חוסר אמון? 

צד אחד טען שכשגבר בוגד עם אישה אחרת הוא לא מועל באמון. ספציפי המעשה הוא בגידה, אבל לא שבירת האמון. גבר עושה את החלוקה המינית והנפשית, הוא יכול להיות עם אישה אחרת פעם אחת ולמרות\עדיין הוא נאמן לאישתו. 

נשים כשהן בוגדות הן מתאהבות, הן לא בשיטת השתמש וזרוק, ולהן כן יש בגידה באמון. נשים אולי ''בוגדות'' פחות מגברים, אבל הבגידה שלהן מחוסר נאמנות. 

גברים יותר נוטים לבגוד, וינטו לכך במשברים זוגיים מהר יותר, אבל הם לא 'לא נאמנים' ואצלם זה לא נובע מחוסר נאמנות. 

השיטה השניה זה שעצם הבגידה היא חוסר נאמנות, גברים ונשים כאחד, וגברים פחות נאמנים. 

פחות או יותר הדיון. יצא לי מבולגן אבל לונורא

לכן ביקשתי הגדרה של בגידה לחוד ונאמנות לחוד

אם אחד סותר את השני

כולנו הסכמנו שהמעשה הוא בגידה, כשמו. הדיון היה על הנאמנות

ואם הנתון שגברים בוגדים יותר מעיד על חוסר נאמנות מובנת

זה מה שהצד השני טען בדיון, ואת מסכימה איתו. 

תודה לך

כוונתי בדעה השניה שכתבתי כאן אממ - תכף נשוב

והסכמנו שזה לא בסדר, השאלה אם זה חוסר נאמנות

או שאת מגדירה את זה אותו דבר כמו שאמרת

בגידה היא חוסר נאמנות תמיד. כי זה תמיד תלוי או בעצמך או בצד השני. 

אם נאמנות היא ביחס לעצמך ולפעולות שלך, אז אני חושבת שבגידה לגברים היא לא חוסר נאמנות ולנשים כן (בהנחה שגברים באמת עושים את ההפרדה הזאת, מעולם לא הייתי גבר. ובהנחה נוספת שהבגידה היא לא עם מאהבת)

אם נסתכל על נאמנות כפעולה אז נאמנות תלויה ביחס לצד השני, כלומר בהסתכלות האישה והאיש. אז בעיני האיש הבגידה של אשתו כבגידה אך לא חוסר נאמנות, ואישה תראה את הבגידה של האיש כחוסר נאמנות. (כל אחד שופט לפי עצמו)

בסופו של דבר אני חושבת נאמנות בעיקר היא ביחס לצד השני, גם כלפי עצמך, אבל אם האישה רואה בזה מעשה של חוסר נאמנות למרות שהגבר מבחינתו זה רק בגידה והוא נשאר נאמן, זה חוסר נאמנות

וההפך, אם אישה בוגדת, אז אולי כלפי האיש עדיין נאמנה, אבל כלפי עצמה לא. והיא לא נאמנה ולכן תמיד בגידה תהייה חוסר נאמנות

נאמנות היא המחוייבות לשמור ולהגן על מה שיש בו שותפות בלעדית ובגידה היא ההיפך.

מי שקיבל על עצמו יחסים מונוגמיים ומפר אותם, אז הוא בוגד בחצי השני. המניע והרקע יכולים להיות מאד דומים גם אצל גברים וגם אצל נשים. אז אני לא מחלק את ההגדרה.

מתיר עגונות.

בוודאי שהתופעה קיימת והיא לא נדירה, אבל אני לא חושב שהיא נפוצה מאוד. 

זה אולי עדיין קיים אבל פחות ופחות.

השאלה איפה הקושי מתבטא אצלך בדיוק ואיך אתה מתמודד איתו?

האם זה מקדם אותך או מרחיק אותך?

איך זה מסתדר עם הסביבה?

אם הוא קיים,

אולי הגיע הזמן שלך להשתחרר ממה שלימדו אותך ולברר את האמת באמת.

אתה חופשי.

יש לו אתר ומלא שיעורים.

וגישה שאולי תיישב את דעתך .

נותן מורכבות לאלוהים ולמציאות

למגזר שממנו הגיעו.

אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.

השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.

כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.

אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .

אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.