געגוע.
ואיך עבר כבר כל כך הרבה זמן ולמה. זה לא פייר בכלל.
הוא אמר היום, שכשהם מתחתנים, גם הוא מתחתן. וכשלהם נולדים ילדים, גם הוא נהיה אבא לילדים.
וכווצ' כל כך חזק שעצר לי את הנשימה לרגע.
לא, הוא לא התחתן.
ולא. אין לו ילדים להשתולל איתם ולזרוק אותם באוויר כמו שהוא עשה איתנו.
ואין עוד אותו שינגן בחלילית עם סרט כתום, ויצא למעיינות שאפשר לקפוץ בהם ראש, ושילמד 18 פרקי משנה ביום, ויגמור ש"ס משנה בחודש, וייכנס לשיעור מהחלון, או ירד במדרגות דרך המעקה.
אין.
והכל בתוך גוש אבן קר וחסר חיים שמכיל בתוכו דבר כל כך עצום וגדול ואדיר ומיוחד ושלי.
והכל נגמר. נגמר.
פעם אמרו לי שעם הזמן הגעגוע נחלש והכאב פוחת. שקרנים, הוא לא. והוא רק נהיה חזק יותר.
למה אני לא מתתי במקומו. הוא היה כל כך מושלם.
פעם עוד הייתה תקווה כלשהי להתעורר מהסיוט הזה והוא יפתח את הדלת בחיוך שלו ויגיד שהכל בדיחה. הוא עדיין כאן, ועל מה כל הבכי.
תביני שהוא לא יהיה יותר. הוא לא. הוא לא.
אני כבר לא ממש זוכרת את הקול. רק אומרים שהוא כמו הקול שלו.
זכרונות עוד יש קצת. איך קפצנו עליו אחרי הניתוח והורידו אותנו מיד.
ובאירוסין שאני לא זוכרת אם היינו אבל יש לי תחושה שכן. ויום אחר כך הוא מת.
את הנסיעה למצפה רמון, שכל הדרך הוא רק שיחק איתנו.
את הסיום שהוא עשה שם. אני ממש זוכרת את זה. החולצה השחורה אדומה ואיפה ישבנו.
ואת החתונה שלה, ואיך צחקנו שהוא בא עם שורש וגרביים.
וכזה הוא היה. לא היה אכפת לו מה יגידו עליו. הוא היה כל כך הוא וכל כך שלם עם עצמו.
והוא שלי, והוא חסר. מאוד.
עוצם עיניי, מתגעגע.
(אפשר להגיב. בטאקט ורגישות.)
אוף.