בר מצווה.
אירגונים.
עזרה.
שמחה.
..
טלפון.
אני לא אשכח את הרגע שאמא התקשרה ואמרה שאבא של שירה נפטר,
ואמרתי לה- בואו לקחת אותי ליישוב הרגע!
אפילו לבכות לא יכולתי. רק להתאפק ולהתאפק ובסוף להדחיק.
לפחות הגעתי לסביבה תומכת, אבל הדחקתי.
המחנכת, היועצת, המנהלת, הרכזות נוער והמון בנות המומות ובוכות.
אני לא אשכח איך כשנכנסתי למיטה והתכנסתי בעצמי, פתאום הכל צף. התחלתי לעכל טיפה שמחר, שירה קמה, וחסר מישהו בבית. אבא.
איך שהיא ככ אהבה והעריצה אותו.
דמיינתי את אחים אומרים קדיש. חמשוש ואחד בכיתה ו'. מה הם מבינים בכלל. מציאות בלתי נתפסת.
בכיתי ורעדתי בלי שליטה עד שנרדמתי ובבוקר קמתי עם עיניים נפוחות.
לראות את חברה שלך נשנקת מבכי כשמולה גופה טרייה שעד לפני כמה שעות עוד הייתה לה לאבא.
אבא מלא חיים. האבא הכי חי שיש.
אבל עכשיו הוא מכוסה בטלית, ודומם.
אומרים לה לברך ברוך דיין האמת
והיא עושה את זה בקושי רב,
בין בכייה לבכייה: "ברוך. דיין. האמת."
מספריים.
גזירה.
קריעה.
ובכי. המון בכי.
ההלוויה חרוטה לי ככ עמוק בזיכרון.
החיבוק חסר המילים.
איך שהוא אמרתי "שירה. אנחנו איתך."
ילדה בת 4 שואלת את מי שהתנדבה להשכיב אותה לישון "איפה אבא? בשמיים? למה ה' לקח אותו? ה' חצוף!"
מה לה ולאבל.
ועוד תינוקת בת שנתיים שמאבא שלה, היא לא תזכור כלום.
חברה יושבת שבעה. מה קשור
שירה היא לא אדם של ניחומים וצומי ודאגה.
שירה היא הילדה הכי שמחה בעולם., מה קשור עכשיו שבעה.
אחרי השבעה כבר ידענו איפה כל דבר נמצא ומתנהל בבית.
כמה אוכל יש, איך להפעיל את המכונת כביסה והמייבש, איפה החומרי ניקוי, איך מדליקים את הגז, איפה החד''פ, הכל.
מרוב התעסקות ועזרה תכנית זה הודחק וצף מידי פעם. בגדול.
בכיתה, בטיול השנתי, פעילויות וכו'- אי אפשר לשים שירים.
היא לא תוכל להיות במסיבת פורים אז צריך להישאר.
זה פשוט לא פייר. זה לא מגיע לה. בכלל לא.
לא נקלט. חסר היגיון.
הוצפתי. שוב. זה לא מרפה.
(בבקשה עם טאקט.)