אבל באלי, מה תגידו על זה?
כן, אני אעשה כמה שאני יכולה בשביל זה, גם אם הגוף יגיב גרוע. והוא יגיב גרוע.
עוד שבועיים מתכונת במתמטיקה. מקסים. צריך ךטחון שיעורים פרטיים ולשבת המון.
את ממש תשבי גם, נכון? עם כל הכח שיש לך את יכולה רק להיות במיטה ולא לעשות כלום.
כלומר, כן לעשות. אבל דברים שאת לא אמורה לעשות.
השאנטיות הזו מעצבנת אותי. למה לא הלכנו מההתחלה למשו כזה, אם מראש ידעתי שזה מה שיגידו.
אבל אתם לא תקשיבו. רק תגידו שאני לא ברמה הזו.
מי אתם שתגידו באיזו רמה אני, אם אתם לא יודעים בקושי משו.
ידעתם רק על טיפה, וגם זה לא באיזו רמה זה קורה. מפגרים.
ועכשיו אני הנדפקת היחידה מהכל, נמאס לי מהבית, וכולם שונאים שאני בבית.
ואין מה להגיד לאף אחד. גם לא לבנות שבאולפנא. (כאילו שמישו רוצה להגיד.)
(כלומר, רוצים ואסור, ובאלנו רק לצרוח שאנחנו לא בסדר ותשימו לב שמשו קורה ותתנו חיבוק.)
הכל מתערבב ואני רוצה להקיא.
באלי כבר חדר חדש ושהיא תתחתן לי קצת יותר מאוחר ומה פתאום עוד שבועיים היא נשואה כבר.
אני בעד שאני והיא נפתח אגודה לאנשים של החברות שלהן התחתנו. היא משעשעת.
מישו לקשור אותי?
