אבל כל הזה הייתי לבד באוזניות
ובחיים שמסביב.
ושוב אני מתוך ייאוש עמוק.
מסביבי כולן נערות מתבגרות טיפוסיות
וכנגדן; אני.
זקנה
בגוף של ילדה
קשישה
וההפרש הזה שבין הנפש המצולקת הזו שכבר מוכנה להפרד בחגיגיות מן העולם
לבין הנערה בגוף שלא ראה כלום
פוער בי פער
בלתי ניתן לגישור.
וההפרש הזה
בין הזקנה שבי
לבין הטינייג'ריות התוססות שסביבי,
מרחיק מרחיק.
וההרגשה שאין באמת מי שיבין אותי.
אפילו המילים שאני משתמשת בהן מקבלות אצל העולם משמעות אחרת.
וכשאבדו המילים, לא נותר בי דבר שמחבר אותי אליו.
ניסיתי הכל. אני לא מוצאת פה דרך.
לא מוצאת נתיב שנסלל בשבילי
ושביליי אחרים לא מספקים. כפות רגליים אחרות דרכו בהם.
האגו שבי לא מאפשר לי לכופף את הראש. לכופף את הרגליים ללכת.
לא טוב לי בשום מקום.
הכללה גסה? לא. הלוואי. נבדק אחד אחד.
ולעזאזל למה השנה הכל מסובך כלכך?
נמאס לי להאחז בדברים שלא קיימים.
אני צריכה רעש חיצוני
שיכפה על כל הרעמים בפנים.
מה בעצם מחזיק אותי חיה?
הפחד משאחר המוות.
שמישהו יעצור את רכבת החיים העיוורת הזו.
אני. רוצה. לרדת.
יש אנשים בכלל שטוב להם?
ובחיים שמסביב.
ושוב אני מתוך ייאוש עמוק.
מסביבי כולן נערות מתבגרות טיפוסיות
וכנגדן; אני.
זקנה
בגוף של ילדה
קשישה
וההפרש הזה שבין הנפש המצולקת הזו שכבר מוכנה להפרד בחגיגיות מן העולם
לבין הנערה בגוף שלא ראה כלום
פוער בי פער
בלתי ניתן לגישור.
וההפרש הזה
בין הזקנה שבי
לבין הטינייג'ריות התוססות שסביבי,
מרחיק מרחיק.
וההרגשה שאין באמת מי שיבין אותי.
אפילו המילים שאני משתמשת בהן מקבלות אצל העולם משמעות אחרת.
וכשאבדו המילים, לא נותר בי דבר שמחבר אותי אליו.
ניסיתי הכל. אני לא מוצאת פה דרך.
לא מוצאת נתיב שנסלל בשבילי
ושביליי אחרים לא מספקים. כפות רגליים אחרות דרכו בהם.
האגו שבי לא מאפשר לי לכופף את הראש. לכופף את הרגליים ללכת.
לא טוב לי בשום מקום.
הכללה גסה? לא. הלוואי. נבדק אחד אחד.
ולעזאזל למה השנה הכל מסובך כלכך?
נמאס לי להאחז בדברים שלא קיימים.
אני צריכה רעש חיצוני
שיכפה על כל הרעמים בפנים.
מה בעצם מחזיק אותי חיה?
הפחד משאחר המוות.
שמישהו יעצור את רכבת החיים העיוורת הזו.
אני. רוצה. לרדת.
יש אנשים בכלל שטוב להם?