אומנם הלידה הייתה כבר לפני יותר משנה, אבל עוד לא יצא לי לכתוב את סיפור הלידה שלי, ואני עוברת עכשיו תהליך של טיפול בטראומה מסוימת, וזה חלק מזה... אז קבלו אותו
וסליחה מראש על האורך...:
חמישי בצהריים, שבוע 39+4, אנחנו אצל ההורים שלי. אני הולכת לנוח ומשוועת כבר ללדת. אחרי שעה בערך אני קולטת שכל כמה זמן יש לי איזשהו כאב, ושיערתי שזה צירים. כרגע הצירים הם כל חצי שעה, וממש לא חזקים. אמא שלי לא בבית אז אני מעדכנת אותה שכנראה התחילו צירים אבל שתסיים את הדברים שלה ואין צורך למהר (רציתי אותה איתי בלידה). גם בהתחלה לא אמרתי לבעלי שהתחילו צירים כי פחדתי שזה לא באמת צירים, וגם אם כן שזה יעשה עין הרע והצירים יפסיקו... אז רק אחרי כמה זמן, שהייתי בטוחה שזה צירים, סיפרתי לו (שנינו כבר השתגענו מהמתנה ללידה). עד הערב היו צירים יחסית סדירים, כל חצי שעה בערך, ולא כואבים בכלל. ביום שישי החלטתי לנקות את כל הבית של ההורים שלי (אמא שלי הייתה מבסוטה;)) כדי לזרז את העניינים. הצירים מצטופפים לכל 12 דקות ונהיים קצת יותר כואבים, אבל ממש בקטנה. לקראת שבת זה כבר נהיה כל 7-8 דקות וכבר די כואב. ארגנו את התיק לנסיעה בשבת (איפה לשים מה כדי שיהיה כמה שפחות חילול שבת). אבא שלי ובעלי הלכו לתפילה והזדרזו מאוד כי רצו שנספיק סעודת שבת לפני שניסע לבית חולים. בינתיים בבית הצירים נהיו יותר כואבים, אבל הרווח ביניהם גדל וגדל, ברמה של כל 3/4 שעה, ואח"כ גם שעתיים. הבאסה הייתה גדולה מאוד... כ"כ רצינו שזה יקרה כבר, וראינו שהנה זה בא, ופתאום- לא... בשבת בבוקר אפילו הלכתי לתפילה, יש ציר חלש מדי פעם (כל כמה שעות) וזהו. אפילו לא אמרתי לבעלי כשהיו לי צירים כי שוב, לא רציתי שבגלל זה זה לא יתפתח. במוצ"ש נסענו לבקר את גיסי וגיסתי שגרים ממש קרוב להורים שלי. היינו פשוט שבוזים... בדיעבד הם אמרו לנו שהיינו נראים ממש מותשים, ולא היה להם נעים להגיד לנו שכל הסיפור עוד לפנינו;)
בראשון בבוקר, יום התל"מ, כבר ממש השתגעתי. עדיין היינו אצל ההורים שלי כי רציתי ללדת לידם, אבל הרגשתי שכל עוד אנחנו אצלם שום דבר לא יתקדם כי אני יותר מדי לחוצה על זה. וכולם מסביב אומרים לי- את חייבת להרפות! רק כשתרפי זה יגיע. אבל אני לא יודעת להרפות! היה לי ברור שברגע שיחזרו הצירים אני מיד אחשוב "אולי זה זה?" וכל דבר יקפיץ אותי.
התלבטנו מאוד אם לחזור הביתה (מה שאומר שאני לא אלד בבי"ח שרציתי) או להישאר אצל ההורים שלי. באיזשהו שלב אמרתי לבעלי שנמאס לי ואנחנו חוזרים הביתה (באוטובוסים, נסיעה של 4 שעות בערך). לי כבר באמת לא היה אכפת, אבל את בעלי זה הפחיד. אמרנו שנלך לבית קפה (היה לנו שובר ממש שווה שרצינו לממש) ואחרי זה נראה. בדיעבד, שם התחלתי להרפות... בבית קפה היה ממש שקט ורגוע, אווירה פסטורלית, שעזרה לקדם את העניינים;). שם התחילו צירים שהיו כבר יותר משמעותיים, אבל אני לא הסכמתי להסתכל על השעון ולבדוק מה התדירות שלהם, כי מבחינתי זה יכול להיפסק כל רגע וחבל להתאכזב. בדרך חזרה מהבית קפה בעלי אומר לי "הצירים כל 8 דקות...". הוא התחנן שנישאר אצל ההורים שלי לפחות ללילה. הלכתי לשכנה של ההורים שלי, מיילדת, שתבדוק אם יש לי פתיחה וזה יעזור לי להחליט מה לעשות. פתיחה 2.5,מחיקה 70%. ממש התלבטתי מה לעשות, ובסוף הסכמתי להישאר ואמרתי שאני מכינה תיק לחזרה הביתה, ומחר ב7 בבוקר אם שום דבר לא מתקדם אנחנו נוסעים הביתה, ומצידי נרד באמצע הדרך ונחזור להורים שלי אם נראה שיש צורך. חנסוע באוטובוסים עם צירים, היגיון של יולדת...
בערב הצירים התגברו. עשינו כל מיני דברים מרגיעים ומשמחים כדי להעלו את רמת האוקסיטוצין. החלטנו לנסות לישון, לצבור כוח למה שלא יהיה. אחרי שעה נראלי כבר השתגעתע מהשכיבה במיטה, ככה הצירים כאבו לי הרבה יותר. מפה לשם, בילינו לילה שלם, בעלי ואני, בסלון של ההורים שלי, עושים תרגילים כדי להקל על הכאב. הצירים מצטופפים לכל 5 דקות במשך שעה, ואנחנו חושבים שהנה- כבר נוסעים! אבל שוב הם מתרווחים. אוי טאטע...
בבוקר אנחנו מתלבטים מה לעשות ומחליטים לנסוע לבי"ח. מחכים לשעה שלא יהיו בה פקקים כי אני לא יודעת איך אשרוד נסיעה ארוכה שאני חייבת לשבת בה. הגענו לבי"ח בשעה 10, ופתאום הצירים שוב מתרווחים. בכל זאת נכנסתי מיד לחדר לידה. פתיחה 4. מעולה. בינתיים אני בסדר, כל ציר עושה תרגילים להפחתת הכאב. הצירים גם מתחזקים וזה סימן טוב מבחינתי. אחרי 3 שעות בערך בודקים שוב פתיחה- 4.5. מה?! זה הכל?! והדבר הכי נורא- הבדיקת פתיחה. זה כאב לי בטירוף. ברמה שכל ה3 שעות צירים לא כאבו לי ככה. ושום דבר לא מתקדם, ורוצים לעשות לי סטריפינג (אני ממש לא מסכימה, לא אירי שהבדיקת פתיחה כ"כ כאבה לי) ולתת לי פיטוצין. אני מחליטה לקחת אפידורל, למרות שזה ממש לא מה שתכננתי, רק כדי להצליח לנוח קצת לפני הלידה ולהכניס משהו לפה. המיילדת ממליצה לי קודם להיכנס להתקלח. אני עושה את זה, ושם הכל הרבה יותר כואב, אני ממש מרגישה חסרת אונים. אני יוצאת מהמקלחת ומחברים אותי לנוזלים. זה לוקח יותר משעה ואני כבר ממש משתגעת. בשכיבה כל ציר הרבה יותר כואב לי. אני נמצאת באטרף ממש, גם כל תזוזה של העובר כואבת לי כמו ציר. וכמובן- יש עכשיו ניתוח חירום אז יקח זמן למרדים להגיע. בסוף הוא הגיע.. לקראת 5 אחר צהריים אני כבר עם אפידורל והכל מתחיל להירגע. אני מצליחה לאכול משהו, כל מיני אנשים טובים מביאים לנו לא מעט אוכל. מכבים את האורות בחדר ואני הולכת לישון. מצליחה להירדם לאיזה שעה וחצי-שעתיים, שבהם אני מתעוררת מדי פעם מהצפצופים שמסביבי (מתברר שהקטנה הייתה במצוקה). אחרי שעתיים אני קמה ולא יודעת איך אעבור את כל הלילה, ממש משעמם לי. מדי פעם יש שוב מצוקה עוברית והמיילדת אומרת שאם זה ממשיך ככה הולכים לניתוח. לי כבר לא אכפת, העיקר שתצא כבר... ב9 בערב אני מרגישה לחץ, בודקים פתיחה- 9.5!!! איזה אושר. אמא שלי בדיוק לא הייתה בחדר אז התקשרתי לבשר לה... היא חזרה והשמחה רבה. בינתיים המצוקה העוברית נמשכת והרופאה אומרת לי לשכב על הצד. ממש לא נוח לי. אני מרגישה לחץ מאוד גדול. ב10 בערך אני מתחילה ללחוץ. לא כואב לי, אבל פשוט לא נוח בכלל. באיזשהו שלב המיילדת אומרת לי "זה לא יהיה עוד הרבה זמן". שאלתי אותה "מה זה לא הרבה זמן?", אז היא עונה לי "20 דקות-חצי שעה". מה?! זה לא נחשב הרבה זמן?! כבר השתגעתי... כ"כ חיכיתי לרגע הזה שהמיילדת תגיד לי "עכשיו לא ללחוץ", אני כבר מרגישה מבחוץ את הראש. ב23:15 המשפט ההוא מגיע... ואני מרגישה (למרות האפידורל) את הגוף של הבת שלי יוצא ממני. תחושה מצמררת ונפלאה כאחד. כולם סביבי בוכים מהתרגשות. הקטנה נולדה ממש קטנה... לוקח מלא זמן עד שמעבירים אותי למחלקת יולדות, אבל בסוף זה קורה.
וזהו, מאז קרו כבר כ"כ הרבה דברים... אבל זה באמת מרפא לכתוב את כל הסיפור הזה.
מי שהגיעה עד לכאן- שאפו! ותודה
וסליחה מראש על האורך...: חמישי בצהריים, שבוע 39+4, אנחנו אצל ההורים שלי. אני הולכת לנוח ומשוועת כבר ללדת. אחרי שעה בערך אני קולטת שכל כמה זמן יש לי איזשהו כאב, ושיערתי שזה צירים. כרגע הצירים הם כל חצי שעה, וממש לא חזקים. אמא שלי לא בבית אז אני מעדכנת אותה שכנראה התחילו צירים אבל שתסיים את הדברים שלה ואין צורך למהר (רציתי אותה איתי בלידה). גם בהתחלה לא אמרתי לבעלי שהתחילו צירים כי פחדתי שזה לא באמת צירים, וגם אם כן שזה יעשה עין הרע והצירים יפסיקו... אז רק אחרי כמה זמן, שהייתי בטוחה שזה צירים, סיפרתי לו (שנינו כבר השתגענו מהמתנה ללידה). עד הערב היו צירים יחסית סדירים, כל חצי שעה בערך, ולא כואבים בכלל. ביום שישי החלטתי לנקות את כל הבית של ההורים שלי (אמא שלי הייתה מבסוטה;)) כדי לזרז את העניינים. הצירים מצטופפים לכל 12 דקות ונהיים קצת יותר כואבים, אבל ממש בקטנה. לקראת שבת זה כבר נהיה כל 7-8 דקות וכבר די כואב. ארגנו את התיק לנסיעה בשבת (איפה לשים מה כדי שיהיה כמה שפחות חילול שבת). אבא שלי ובעלי הלכו לתפילה והזדרזו מאוד כי רצו שנספיק סעודת שבת לפני שניסע לבית חולים. בינתיים בבית הצירים נהיו יותר כואבים, אבל הרווח ביניהם גדל וגדל, ברמה של כל 3/4 שעה, ואח"כ גם שעתיים. הבאסה הייתה גדולה מאוד... כ"כ רצינו שזה יקרה כבר, וראינו שהנה זה בא, ופתאום- לא... בשבת בבוקר אפילו הלכתי לתפילה, יש ציר חלש מדי פעם (כל כמה שעות) וזהו. אפילו לא אמרתי לבעלי כשהיו לי צירים כי שוב, לא רציתי שבגלל זה זה לא יתפתח. במוצ"ש נסענו לבקר את גיסי וגיסתי שגרים ממש קרוב להורים שלי. היינו פשוט שבוזים... בדיעבד הם אמרו לנו שהיינו נראים ממש מותשים, ולא היה להם נעים להגיד לנו שכל הסיפור עוד לפנינו;)
בראשון בבוקר, יום התל"מ, כבר ממש השתגעתי. עדיין היינו אצל ההורים שלי כי רציתי ללדת לידם, אבל הרגשתי שכל עוד אנחנו אצלם שום דבר לא יתקדם כי אני יותר מדי לחוצה על זה. וכולם מסביב אומרים לי- את חייבת להרפות! רק כשתרפי זה יגיע. אבל אני לא יודעת להרפות! היה לי ברור שברגע שיחזרו הצירים אני מיד אחשוב "אולי זה זה?" וכל דבר יקפיץ אותי.
התלבטנו מאוד אם לחזור הביתה (מה שאומר שאני לא אלד בבי"ח שרציתי) או להישאר אצל ההורים שלי. באיזשהו שלב אמרתי לבעלי שנמאס לי ואנחנו חוזרים הביתה (באוטובוסים, נסיעה של 4 שעות בערך). לי כבר באמת לא היה אכפת, אבל את בעלי זה הפחיד. אמרנו שנלך לבית קפה (היה לנו שובר ממש שווה שרצינו לממש) ואחרי זה נראה. בדיעבד, שם התחלתי להרפות... בבית קפה היה ממש שקט ורגוע, אווירה פסטורלית, שעזרה לקדם את העניינים;). שם התחילו צירים שהיו כבר יותר משמעותיים, אבל אני לא הסכמתי להסתכל על השעון ולבדוק מה התדירות שלהם, כי מבחינתי זה יכול להיפסק כל רגע וחבל להתאכזב. בדרך חזרה מהבית קפה בעלי אומר לי "הצירים כל 8 דקות...". הוא התחנן שנישאר אצל ההורים שלי לפחות ללילה. הלכתי לשכנה של ההורים שלי, מיילדת, שתבדוק אם יש לי פתיחה וזה יעזור לי להחליט מה לעשות. פתיחה 2.5,מחיקה 70%. ממש התלבטתי מה לעשות, ובסוף הסכמתי להישאר ואמרתי שאני מכינה תיק לחזרה הביתה, ומחר ב7 בבוקר אם שום דבר לא מתקדם אנחנו נוסעים הביתה, ומצידי נרד באמצע הדרך ונחזור להורים שלי אם נראה שיש צורך. חנסוע באוטובוסים עם צירים, היגיון של יולדת...
בערב הצירים התגברו. עשינו כל מיני דברים מרגיעים ומשמחים כדי להעלו את רמת האוקסיטוצין. החלטנו לנסות לישון, לצבור כוח למה שלא יהיה. אחרי שעה נראלי כבר השתגעתע מהשכיבה במיטה, ככה הצירים כאבו לי הרבה יותר. מפה לשם, בילינו לילה שלם, בעלי ואני, בסלון של ההורים שלי, עושים תרגילים כדי להקל על הכאב. הצירים מצטופפים לכל 5 דקות במשך שעה, ואנחנו חושבים שהנה- כבר נוסעים! אבל שוב הם מתרווחים. אוי טאטע...
בבוקר אנחנו מתלבטים מה לעשות ומחליטים לנסוע לבי"ח. מחכים לשעה שלא יהיו בה פקקים כי אני לא יודעת איך אשרוד נסיעה ארוכה שאני חייבת לשבת בה. הגענו לבי"ח בשעה 10, ופתאום הצירים שוב מתרווחים. בכל זאת נכנסתי מיד לחדר לידה. פתיחה 4. מעולה. בינתיים אני בסדר, כל ציר עושה תרגילים להפחתת הכאב. הצירים גם מתחזקים וזה סימן טוב מבחינתי. אחרי 3 שעות בערך בודקים שוב פתיחה- 4.5. מה?! זה הכל?! והדבר הכי נורא- הבדיקת פתיחה. זה כאב לי בטירוף. ברמה שכל ה3 שעות צירים לא כאבו לי ככה. ושום דבר לא מתקדם, ורוצים לעשות לי סטריפינג (אני ממש לא מסכימה, לא אירי שהבדיקת פתיחה כ"כ כאבה לי) ולתת לי פיטוצין. אני מחליטה לקחת אפידורל, למרות שזה ממש לא מה שתכננתי, רק כדי להצליח לנוח קצת לפני הלידה ולהכניס משהו לפה. המיילדת ממליצה לי קודם להיכנס להתקלח. אני עושה את זה, ושם הכל הרבה יותר כואב, אני ממש מרגישה חסרת אונים. אני יוצאת מהמקלחת ומחברים אותי לנוזלים. זה לוקח יותר משעה ואני כבר ממש משתגעת. בשכיבה כל ציר הרבה יותר כואב לי. אני נמצאת באטרף ממש, גם כל תזוזה של העובר כואבת לי כמו ציר. וכמובן- יש עכשיו ניתוח חירום אז יקח זמן למרדים להגיע. בסוף הוא הגיע.. לקראת 5 אחר צהריים אני כבר עם אפידורל והכל מתחיל להירגע. אני מצליחה לאכול משהו, כל מיני אנשים טובים מביאים לנו לא מעט אוכל. מכבים את האורות בחדר ואני הולכת לישון. מצליחה להירדם לאיזה שעה וחצי-שעתיים, שבהם אני מתעוררת מדי פעם מהצפצופים שמסביבי (מתברר שהקטנה הייתה במצוקה). אחרי שעתיים אני קמה ולא יודעת איך אעבור את כל הלילה, ממש משעמם לי. מדי פעם יש שוב מצוקה עוברית והמיילדת אומרת שאם זה ממשיך ככה הולכים לניתוח. לי כבר לא אכפת, העיקר שתצא כבר... ב9 בערב אני מרגישה לחץ, בודקים פתיחה- 9.5!!! איזה אושר. אמא שלי בדיוק לא הייתה בחדר אז התקשרתי לבשר לה... היא חזרה והשמחה רבה. בינתיים המצוקה העוברית נמשכת והרופאה אומרת לי לשכב על הצד. ממש לא נוח לי. אני מרגישה לחץ מאוד גדול. ב10 בערך אני מתחילה ללחוץ. לא כואב לי, אבל פשוט לא נוח בכלל. באיזשהו שלב המיילדת אומרת לי "זה לא יהיה עוד הרבה זמן". שאלתי אותה "מה זה לא הרבה זמן?", אז היא עונה לי "20 דקות-חצי שעה". מה?! זה לא נחשב הרבה זמן?! כבר השתגעתי... כ"כ חיכיתי לרגע הזה שהמיילדת תגיד לי "עכשיו לא ללחוץ", אני כבר מרגישה מבחוץ את הראש. ב23:15 המשפט ההוא מגיע... ואני מרגישה (למרות האפידורל) את הגוף של הבת שלי יוצא ממני. תחושה מצמררת ונפלאה כאחד. כולם סביבי בוכים מהתרגשות. הקטנה נולדה ממש קטנה... לוקח מלא זמן עד שמעבירים אותי למחלקת יולדות, אבל בסוף זה קורה.
וזהו, מאז קרו כבר כ"כ הרבה דברים... אבל זה באמת מרפא לכתוב את כל הסיפור הזה.
מי שהגיעה עד לכאן- שאפו! ותודה
