פורים ממשמש ובא(סתם כמה מילים, תרגישו חופשי להתעלם)
(אגב, זאת @@בתוך בני ישראל)
אז... כמה מילים לקראת פורים הבעל"ט. הקטע המצוטט בהתחלה הוא של הרב הנזיר, אחד מהאנשים המופלאים ביותר שהיו קיימים בדורות האחרונים.
"את נס פורים, אשר לכאורה אינו חורג ממהלך רגיל של פוליטיקה והוא מוסתר ונעלם בתוך המגילה שכל כולה נעדרת שם שמיים, אי אפשר לראות - צריך להקשיב לו. זהו סודן של מסכות הפורים. כשאדם נכנס לחדר המלא במכריו, מיד כשרואים את פרצופו, יודעים מיהו. אולם אם ייכנס עם מסכה, אזי חייבים להקשיב לקולו כדי לדעת מיהו, ואם יעוות את קולו, יצטרכו להקשיב לתוכן דבריו כדי לזהותו, וככל שהאדם יסתיר יותר, יתחפש יותר, כך יאלץ הוא את מכריו להתבונן בו באופן עמוק יותר, פנימי יותר " (הרב הנזיר)
בימים אלו, בעת מתרגש ובא עלינו לטובה חג הפורים, שומעים אנו רבות על מעלת חג הפורים ועל היחודיות שלו, 'כיפורים כ-פורים', וכו'. מה כל כך מיוחד בחג הפורים, עד כדי כך שמשווים את יום הכיפורים אליו? הרי לכאורה נראה כי מעלת יום כיפור גבוהה יותר. ביום כיפור נדמים אנו למלאכים, פרושים מהבלי העולם הזה, לא אוכלים, לא שותים, לא משמשים, ואילו יום הפורים הפוך הוא, והרי נצטווינו במשתה ובסעודה ובשתיית יין עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, וכלל- כל היום הוא יום של שמחה, ואנו רגילים לכך שהקדושה מתגלית בכובד ראש ולא כפי שפורים נתפס לרוב, כחג קליל יותר.
השורש של חוסר הבנה זו נעוץ בעניין עמוק יותר. עבודת ה' האידיאלית נתפסת בעינינו כעבודת ה' מתוך הסתגפות, מתוך עינוי הגוף, מתוך צער וקושי. ביום הכיפורים אנו ניגשים אל הקב"ה מנקודת מבט זו, של צער על חטאינו, של עצב על כך שהתדרדרנו לשפלות הזאת, ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על כל פשעינו. לא כן בפורים. בפורים נגלית לנו צורת העבודה האידאית, עבודה מתוך שמחה וטוב לבב, עבודה מתוך אהבה שלמה ומתוך התבטלות רצויה כלפיו. זוהי עבודת ה' הנכונה ובה חפץ הקב"ה. על כן גדולה מעלת פורים ממעלת יום כיפור.
(ובעניין זה, אוסיף מאמר קצר ששמעתי, לצערי הרב לא ידוע לי ממי. מסופר לנו על מהלכי השכינה, שירדה לארץ ועלתה ז' רקיעים וירדה וכו'. אם כך, אם בעוד שהיא היתה בשמיים היה עלינו להסתגף ולהתרומם כדי לזכות להגיע אליה, עכשיו כשהיא בארץ, אין לעשות זאת, אלא למצוא את השכינה דווקא בתוך ה"ארץ"יות ובתוך היומ-יומיות...)
וידועים דברי האדמור מוויז'ניץ על חג הפורים: "מה שמצליחים לפעול ולהשיג ביום הכיפורים על ידי צום ובכי, אפשר לפעול ולהשיג ביום הפורים על ידי משתה היין מתוך שמחה וטוב לבב!"
וכמו שכבר אמרו חז"ל במסכת שבת (פח
" אמר רבי אבדימי: 'ויתייצבו ישראל בתחתית ההר' – מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם: אם מקבלים אתם את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם", ונראה מכאן שבני ישראל קיבלו התורה עליהם שלא מרצון מלא אלא בכפייה ומחוסר ברירה. ואמר רבא: "אף על פי כן, חזרו וקיבלו עליהם את התורה מתוך אהבה בימי אחשוורוש, שנאמר: 'קיימו וקיבלו עליהם'". כלומר, בחג הפורים קיבלו היהודים עליהם את התורה מרצון, מתוך אהבה והכרה ולא פחד ויראה, וזוהי קבלת התורה האמיתית והמועדפת על הקב"ה.
וכן נאמר לנו במסכת מגילה(כב, על היהודים במשתה:" יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות". כלומר, סעודה של יהודים היא סעודה שמיועדת לשם שמיים, שולחן שאכלו בו ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו עליו זבחי מתים, ואף במסיבת אחשוורוש, שלכאורה לא היתה המקום הראוי ביותר לסעודה, הקפידו היהודים להודות לקב"ה, אע"פ שהגויים לא עשו כן.
"נכנס יין יצא סוד" אף על פי שישראל לכאורה במצב שפל עכשיו, עדיין, בעת שהם שותים יין במסיבה, נגלה האור הפנימי שבהם, הסוד, דברי תורה ותשבחות לקב"ה.
כל הפושט יד נותנים לו
מהו עניין מאמר זה, כל הפושט יד נותנים לו? למעשה, מעיון קל בדברים, נראה כי מאמר זה יכול להסביר את ההבדל בין יום כיפור לפורים. בעוד שביום כיפור אומרים כי "אתה נותן יד לפושעים", הרי שבפורים נאמר כי "כל הפושט יד נותנים לו". ההבדל הנגלה כאן הוא עצום. ביום כיפור, חוקרים ודורשים ותוהים על קנקנו של אדם. בפורים, מספיק לבקש, וכל אחד, לו יהיה החוטא הגדול ביותר, מקבל! כל הפושט יד! אין זה משנה האם צדיק או רשע הוא, גיבור או חלש, עני או עשיר. על האדם העומד בפורים לראות עצמו כאילו ככולו זך וטהור, נעמד כמו בן, ולא כעבד, ומבקש מאביו. היש טבעי יותר מלבקש עזרה מאביך?
חג הפורים כחג של מסירות נפש
בתקופת מרדכי ואסתר, היתה מסירות נפש מיוחדת ליהודים. לא ברגע אחד ולא בשניים, כמעט שנה שלמה, מפסח ועד אדר, חיו הם במסירות נפש של ממש. כאשר השכנים שלהם, עוברי האורח ברחוב, ספקי השירותים ועוד- כולם כולם מתכוננים ליום שבו יוכלו לפרוע בהם ולהרוג אותם. סביר להניח שגם אלימות מילולית לא חסרה שם. ובכל זאת, בחרו היהודים להמשיך לחיות ולהצהיר על עצמם כיהודים, ולא להכנע ולומר, במילים פשוטות, אני כבר איני יהודי, לשנות את שמם שפתם ולשונם ולהנצל ממוות לחיים. מה אפשר ללמוד מעניין זה וכיצד הוא משפיע לנו על הבנת מעלת פורים?
נעיין בגמרא, מגילה (ז. מופיע לנו שם מעשה הנראה כתמוה במעט. "רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי (יחדיו), איבסום (השתכרו), קם רבה שחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחי' (רבה שחט את רבי זירא, למחרת התפלל עליו וקם). לשנה (שאחריה) אמר לו: ניתי מר ונעבוד סעודת פורים בהדי הדדי (בוא ונסעד ביחד את סעודת הפורים), אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא (לא בכל זמן מתרחש נס)".
סיפור זה תמוה מעט. האם יתכן שרבה נכשל בשפיכות דמים? קצת יין וזהו? ועוד, שלא רק שלא ביקש רבה מחילה מרבי זירא, אלא עוד הזמינו לסעודה לשנה אחרת, ורבי זירא רצה להיענות לו!
פירש זאת הרבי מלובוויטש, מתוך התבוננות במעשה נדב ואביהוא, עליהם נאמר בקרובי אקדש. מהי סיבת מיתתם? "בקרבתם לפני ה' וימותו". בקרבה הגדולה שהיתה להם לפני ה', ביחוד הזה, הם מתו, מפני שלא יכלו לעמוד בו. כן בסיפור זה; רבה ורבי זירא הגיעו ביחד, מתוך שתיית היין (נכנס יין יצא סוד, מהו סוד אם לא פרד"ס), לדרגות גבוהות ונשגבות כ"כ שרבי זירא לא יכל לעמוד בהן. כך גם מתבארת לשון הגמרא 'קם רבה שחטיה לרבי זירא', רבה- קם, התעלה לדרגות גבוהות יותר, וכן רבי זירא, אם כי הוא הגיע לדרגות גבובות ככ שלא יכל לעמוד בהן. שחט- לשון משך, רומם אותו מעבר ליכולתו. כל זה הינו אך עניין ארעי, בזמן חג הפורים, אך לאחריו- נכנס בשלום ויצא בשלום, רבי זירא חזר לחיים, נפעם מגודל הדרגה ומשתוקק לחזור לכך.
יום הפורים הוא יום נעלה כ"כ, ויש בו כוחות נדירים של מסירות נפש והגעה לעולמות עליונים. גם בדורנו, למרות ירידת הדורות, יש את העניין של הלהמשך עד דלא ידע, לתת לעצמך, פעם בשנה, להתנתק מהעולם הזה ולהמשך לקודש, לערוג אליך ולכסוף במעשה ולא רק בדיבורים.
אומר הרמבם בהלכות מגילה :"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני', ימי הפורים לא יבטלו שנאמר 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'" עכ"ל. כלומר, כל החגים יתבטלו לעתיד לבוא מלבד חג הפורים. ומדוע כן?
גודל ערכו של היום מתבטא, עפ"י המהר"ל, ורמוז בכך ששמו של הקב"ה לא מופיע במגילה. מתי נהפכים הניסים לגלויים? בעת החושך, בעת הצרות, בעת הליל, כאשר הכל שחור וכל ניצוץ אור זועק למרחוק. אם הנס גלוי- זה מעיד על השפלות של האדם ועל המצב הנמוך של הדור. מגילת אסתר, שכולה בדרך הטבע, מבהירה לנו משהו חשוב ועקרוני. כשמלכות הקב"ה נסתרת, והוא לא משנה סדרי בראשית(ועיין שבת נג, הרי שזה מעיד על מצב אידיאי ומתוקן יותר, ואין לנו לשכוח דבר זה. אם לא רואים את השגחת ה' בחוש- כנראה שאנו בתקופת האור, ולכן ניסי הקב"ה נראים לנו שגרתיים ומועמים באור השמש.
זאת ועוד; ה"קיבלו עליהם תורה מרצון", שראינו מקודם, עוסק דווקא בקבלה שהיא בדרך הסתרה. במעמד הר סיני, הקולות, הברקים, השופרות, השקט העל טבעי – במעמד הניסי הזה, לא היתה להם בררה אלא לקבל עליהם מלכות שמיים. אולם, כאשר בזמן מרדכי ואסתר קיבלוה מרצון, ובלא נס, הרי שבכך הם קיבלו אותה באמת ולא מחוסר ברירה.
שמחת פורים... ואין הלל?
במסכת מגילה (יד.) דנה הגמרא בשאלה מדוע אין אומרים הלל בפורים. היא מביאה שלוש תשובות:
א. לא אומרים הלל על נס שהיה מחוצה לארץ קודשנו (מאז יצ"מ)
ב. ההלל של פורים הוא קריאת המגילה
ג. ההצלה בפורים לא היתה שלמה, כיוון שנשארו תחת חסות אחשוורוש, ומכיון שכך לא תקנו לומר הלל.
הרמב"ם פוסק להלכה (הלכות חנוכה ג' ו') מפאת הסיבה השניה, וכלשונו- ולא תקנו הלל בפורים, שקריאת המגילה היא ההלל. אם הרמב"ם היה חושב ששתי התשובות האחרות לא מספקות, היה עלינו לתמוה מדוע לא קוראים הלל ובחרו לתקן לו תחליף ואין בידינו תשובה לכך. משמע, שהרמב"ם הבין ששלוש תשובות אלו משלימות זו את זו.
נניח לרגע לקושיא זו ונעבור להסתכל על קביעת התקנה בנוגע לזמן קריאת המגילה. הרמב"ם פוסק כי יש לקרוא המגילה בט"ו באדר בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ומסביר מדוע (הלכות פורים א' ה'): "כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן". למילה חרבה יש שתי משמעויות. חורבן פיזי וחורבן ריבוני. ה"ערים"- עצמן- היו חרבות באותו הזמן, ואף ה"ארץ" היתה חרבה, כיוון שלא היה בה שלטון יהודי. הרמב"ם משתמש כאן בשתי התירוצים הנוספים שהבאנו לעיל, כמקשה אחת. קריאת המגילה- המבטאת את ההלל של פורים (תירוץ שני) בערים מוקפות חומה נעשית כתזכורת לארץ קודשנו שהיתה חרבה (תירוץ ראשון) ולא היתה בה ריבונות יהודית (תירוץ שלישי). וראה מכאן כי הרמב"ם חשב שכולן נכונות בנוגע להלל.
ויה"ר ומהרה נזכה לשוב לריבונות יהודית על כל ארצנו השלמה ולעבודת בית המקדש בשמחה ומתוך ישוב הדעת.
זהו. אם מישהו קרא עד כאן (אז קודם כל שכוייח, זה מרשים), אשמח לשמוע הערות וקושיות (ואם תוכלו לתייג אותי אשמח, כי לא בטוח שאני אעקוב)
אשריכם ישראל
חג קדוש לכולכם. ומרומם. חג של התגלות בהסתר.
(אגב, זאת @@בתוך בני ישראל)
אז... כמה מילים לקראת פורים הבעל"ט. הקטע המצוטט בהתחלה הוא של הרב הנזיר, אחד מהאנשים המופלאים ביותר שהיו קיימים בדורות האחרונים.
"את נס פורים, אשר לכאורה אינו חורג ממהלך רגיל של פוליטיקה והוא מוסתר ונעלם בתוך המגילה שכל כולה נעדרת שם שמיים, אי אפשר לראות - צריך להקשיב לו. זהו סודן של מסכות הפורים. כשאדם נכנס לחדר המלא במכריו, מיד כשרואים את פרצופו, יודעים מיהו. אולם אם ייכנס עם מסכה, אזי חייבים להקשיב לקולו כדי לדעת מיהו, ואם יעוות את קולו, יצטרכו להקשיב לתוכן דבריו כדי לזהותו, וככל שהאדם יסתיר יותר, יתחפש יותר, כך יאלץ הוא את מכריו להתבונן בו באופן עמוק יותר, פנימי יותר " (הרב הנזיר)
בימים אלו, בעת מתרגש ובא עלינו לטובה חג הפורים, שומעים אנו רבות על מעלת חג הפורים ועל היחודיות שלו, 'כיפורים כ-פורים', וכו'. מה כל כך מיוחד בחג הפורים, עד כדי כך שמשווים את יום הכיפורים אליו? הרי לכאורה נראה כי מעלת יום כיפור גבוהה יותר. ביום כיפור נדמים אנו למלאכים, פרושים מהבלי העולם הזה, לא אוכלים, לא שותים, לא משמשים, ואילו יום הפורים הפוך הוא, והרי נצטווינו במשתה ובסעודה ובשתיית יין עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, וכלל- כל היום הוא יום של שמחה, ואנו רגילים לכך שהקדושה מתגלית בכובד ראש ולא כפי שפורים נתפס לרוב, כחג קליל יותר.
השורש של חוסר הבנה זו נעוץ בעניין עמוק יותר. עבודת ה' האידיאלית נתפסת בעינינו כעבודת ה' מתוך הסתגפות, מתוך עינוי הגוף, מתוך צער וקושי. ביום הכיפורים אנו ניגשים אל הקב"ה מנקודת מבט זו, של צער על חטאינו, של עצב על כך שהתדרדרנו לשפלות הזאת, ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על כל פשעינו. לא כן בפורים. בפורים נגלית לנו צורת העבודה האידאית, עבודה מתוך שמחה וטוב לבב, עבודה מתוך אהבה שלמה ומתוך התבטלות רצויה כלפיו. זוהי עבודת ה' הנכונה ובה חפץ הקב"ה. על כן גדולה מעלת פורים ממעלת יום כיפור.
(ובעניין זה, אוסיף מאמר קצר ששמעתי, לצערי הרב לא ידוע לי ממי. מסופר לנו על מהלכי השכינה, שירדה לארץ ועלתה ז' רקיעים וירדה וכו'. אם כך, אם בעוד שהיא היתה בשמיים היה עלינו להסתגף ולהתרומם כדי לזכות להגיע אליה, עכשיו כשהיא בארץ, אין לעשות זאת, אלא למצוא את השכינה דווקא בתוך ה"ארץ"יות ובתוך היומ-יומיות...)
וידועים דברי האדמור מוויז'ניץ על חג הפורים: "מה שמצליחים לפעול ולהשיג ביום הכיפורים על ידי צום ובכי, אפשר לפעול ולהשיג ביום הפורים על ידי משתה היין מתוך שמחה וטוב לבב!"
וכמו שכבר אמרו חז"ל במסכת שבת (פח
" אמר רבי אבדימי: 'ויתייצבו ישראל בתחתית ההר' – מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם: אם מקבלים אתם את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם", ונראה מכאן שבני ישראל קיבלו התורה עליהם שלא מרצון מלא אלא בכפייה ומחוסר ברירה. ואמר רבא: "אף על פי כן, חזרו וקיבלו עליהם את התורה מתוך אהבה בימי אחשוורוש, שנאמר: 'קיימו וקיבלו עליהם'". כלומר, בחג הפורים קיבלו היהודים עליהם את התורה מרצון, מתוך אהבה והכרה ולא פחד ויראה, וזוהי קבלת התורה האמיתית והמועדפת על הקב"ה.וכן נאמר לנו במסכת מגילה(כב
, על היהודים במשתה:" יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות". כלומר, סעודה של יהודים היא סעודה שמיועדת לשם שמיים, שולחן שאכלו בו ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו עליו זבחי מתים, ואף במסיבת אחשוורוש, שלכאורה לא היתה המקום הראוי ביותר לסעודה, הקפידו היהודים להודות לקב"ה, אע"פ שהגויים לא עשו כן."נכנס יין יצא סוד" אף על פי שישראל לכאורה במצב שפל עכשיו, עדיין, בעת שהם שותים יין במסיבה, נגלה האור הפנימי שבהם, הסוד, דברי תורה ותשבחות לקב"ה.
כל הפושט יד נותנים לו
מהו עניין מאמר זה, כל הפושט יד נותנים לו? למעשה, מעיון קל בדברים, נראה כי מאמר זה יכול להסביר את ההבדל בין יום כיפור לפורים. בעוד שביום כיפור אומרים כי "אתה נותן יד לפושעים", הרי שבפורים נאמר כי "כל הפושט יד נותנים לו". ההבדל הנגלה כאן הוא עצום. ביום כיפור, חוקרים ודורשים ותוהים על קנקנו של אדם. בפורים, מספיק לבקש, וכל אחד, לו יהיה החוטא הגדול ביותר, מקבל! כל הפושט יד! אין זה משנה האם צדיק או רשע הוא, גיבור או חלש, עני או עשיר. על האדם העומד בפורים לראות עצמו כאילו ככולו זך וטהור, נעמד כמו בן, ולא כעבד, ומבקש מאביו. היש טבעי יותר מלבקש עזרה מאביך?
חג הפורים כחג של מסירות נפש
בתקופת מרדכי ואסתר, היתה מסירות נפש מיוחדת ליהודים. לא ברגע אחד ולא בשניים, כמעט שנה שלמה, מפסח ועד אדר, חיו הם במסירות נפש של ממש. כאשר השכנים שלהם, עוברי האורח ברחוב, ספקי השירותים ועוד- כולם כולם מתכוננים ליום שבו יוכלו לפרוע בהם ולהרוג אותם. סביר להניח שגם אלימות מילולית לא חסרה שם. ובכל זאת, בחרו היהודים להמשיך לחיות ולהצהיר על עצמם כיהודים, ולא להכנע ולומר, במילים פשוטות, אני כבר איני יהודי, לשנות את שמם שפתם ולשונם ולהנצל ממוות לחיים. מה אפשר ללמוד מעניין זה וכיצד הוא משפיע לנו על הבנת מעלת פורים?
נעיין בגמרא, מגילה (ז
. מופיע לנו שם מעשה הנראה כתמוה במעט. "רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי (יחדיו), איבסום (השתכרו), קם רבה שחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחי' (רבה שחט את רבי זירא, למחרת התפלל עליו וקם). לשנה (שאחריה) אמר לו: ניתי מר ונעבוד סעודת פורים בהדי הדדי (בוא ונסעד ביחד את סעודת הפורים), אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא (לא בכל זמן מתרחש נס)".סיפור זה תמוה מעט. האם יתכן שרבה נכשל בשפיכות דמים? קצת יין וזהו? ועוד, שלא רק שלא ביקש רבה מחילה מרבי זירא, אלא עוד הזמינו לסעודה לשנה אחרת, ורבי זירא רצה להיענות לו!
פירש זאת הרבי מלובוויטש, מתוך התבוננות במעשה נדב ואביהוא, עליהם נאמר בקרובי אקדש. מהי סיבת מיתתם? "בקרבתם לפני ה' וימותו". בקרבה הגדולה שהיתה להם לפני ה', ביחוד הזה, הם מתו, מפני שלא יכלו לעמוד בו. כן בסיפור זה; רבה ורבי זירא הגיעו ביחד, מתוך שתיית היין (נכנס יין יצא סוד, מהו סוד אם לא פרד"ס), לדרגות גבוהות ונשגבות כ"כ שרבי זירא לא יכל לעמוד בהן. כך גם מתבארת לשון הגמרא 'קם רבה שחטיה לרבי זירא', רבה- קם, התעלה לדרגות גבוהות יותר, וכן רבי זירא, אם כי הוא הגיע לדרגות גבובות ככ שלא יכל לעמוד בהן. שחט- לשון משך, רומם אותו מעבר ליכולתו. כל זה הינו אך עניין ארעי, בזמן חג הפורים, אך לאחריו- נכנס בשלום ויצא בשלום, רבי זירא חזר לחיים, נפעם מגודל הדרגה ומשתוקק לחזור לכך.
יום הפורים הוא יום נעלה כ"כ, ויש בו כוחות נדירים של מסירות נפש והגעה לעולמות עליונים. גם בדורנו, למרות ירידת הדורות, יש את העניין של הלהמשך עד דלא ידע, לתת לעצמך, פעם בשנה, להתנתק מהעולם הזה ולהמשך לקודש, לערוג אליך ולכסוף במעשה ולא רק בדיבורים.
אומר הרמבם בהלכות מגילה :"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני', ימי הפורים לא יבטלו שנאמר 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'" עכ"ל. כלומר, כל החגים יתבטלו לעתיד לבוא מלבד חג הפורים. ומדוע כן?
גודל ערכו של היום מתבטא, עפ"י המהר"ל, ורמוז בכך ששמו של הקב"ה לא מופיע במגילה. מתי נהפכים הניסים לגלויים? בעת החושך, בעת הצרות, בעת הליל, כאשר הכל שחור וכל ניצוץ אור זועק למרחוק. אם הנס גלוי- זה מעיד על השפלות של האדם ועל המצב הנמוך של הדור. מגילת אסתר, שכולה בדרך הטבע, מבהירה לנו משהו חשוב ועקרוני. כשמלכות הקב"ה נסתרת, והוא לא משנה סדרי בראשית(ועיין שבת נג
, הרי שזה מעיד על מצב אידיאי ומתוקן יותר, ואין לנו לשכוח דבר זה. אם לא רואים את השגחת ה' בחוש- כנראה שאנו בתקופת האור, ולכן ניסי הקב"ה נראים לנו שגרתיים ומועמים באור השמש. זאת ועוד; ה"קיבלו עליהם תורה מרצון", שראינו מקודם, עוסק דווקא בקבלה שהיא בדרך הסתרה. במעמד הר סיני, הקולות, הברקים, השופרות, השקט העל טבעי – במעמד הניסי הזה, לא היתה להם בררה אלא לקבל עליהם מלכות שמיים. אולם, כאשר בזמן מרדכי ואסתר קיבלוה מרצון, ובלא נס, הרי שבכך הם קיבלו אותה באמת ולא מחוסר ברירה.
שמחת פורים... ואין הלל?
במסכת מגילה (יד.) דנה הגמרא בשאלה מדוע אין אומרים הלל בפורים. היא מביאה שלוש תשובות:
א. לא אומרים הלל על נס שהיה מחוצה לארץ קודשנו (מאז יצ"מ)
ב. ההלל של פורים הוא קריאת המגילה
ג. ההצלה בפורים לא היתה שלמה, כיוון שנשארו תחת חסות אחשוורוש, ומכיון שכך לא תקנו לומר הלל.
הרמב"ם פוסק להלכה (הלכות חנוכה ג' ו') מפאת הסיבה השניה, וכלשונו- ולא תקנו הלל בפורים, שקריאת המגילה היא ההלל. אם הרמב"ם היה חושב ששתי התשובות האחרות לא מספקות, היה עלינו לתמוה מדוע לא קוראים הלל ובחרו לתקן לו תחליף ואין בידינו תשובה לכך. משמע, שהרמב"ם הבין ששלוש תשובות אלו משלימות זו את זו.
נניח לרגע לקושיא זו ונעבור להסתכל על קביעת התקנה בנוגע לזמן קריאת המגילה. הרמב"ם פוסק כי יש לקרוא המגילה בט"ו באדר בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ומסביר מדוע (הלכות פורים א' ה'): "כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן". למילה חרבה יש שתי משמעויות. חורבן פיזי וחורבן ריבוני. ה"ערים"- עצמן- היו חרבות באותו הזמן, ואף ה"ארץ" היתה חרבה, כיוון שלא היה בה שלטון יהודי. הרמב"ם משתמש כאן בשתי התירוצים הנוספים שהבאנו לעיל, כמקשה אחת. קריאת המגילה- המבטאת את ההלל של פורים (תירוץ שני) בערים מוקפות חומה נעשית כתזכורת לארץ קודשנו שהיתה חרבה (תירוץ ראשון) ולא היתה בה ריבונות יהודית (תירוץ שלישי). וראה מכאן כי הרמב"ם חשב שכולן נכונות בנוגע להלל.
ויה"ר ומהרה נזכה לשוב לריבונות יהודית על כל ארצנו השלמה ולעבודת בית המקדש בשמחה ומתוך ישוב הדעת.
זהו. אם מישהו קרא עד כאן (אז קודם כל שכוייח, זה מרשים), אשמח לשמוע הערות וקושיות (ואם תוכלו לתייג אותי אשמח, כי לא בטוח שאני אעקוב)
אשריכם ישראל
חג קדוש לכולכם. ומרומם. חג של התגלות בהסתר.
