אהבת ישראל היא "כל התורה כולה" (כמאמר הלל הזקן הידוע), וזו המטרה הראשית של חסידות בכלל ושל הרבי בפרט. רואים את זה גם כן בשיחתו של הרבי ביוד שבט תשי"א בעת קבלת הנשיאות באופן רשמי, וזה לשון השיחה:

בבואו לאמריקא אמר הרבי: "אזלת לקרתא עבד כנימוסא". כאן באמריקא אוהבים לשמוע כרוז, הצהרה ("סטייטמענט"), דבר חידוש, ומה טוב – דבר המבהיל את הרעיון. אינני יודע אם יש צורך בסדר כזה, אבל – "אזלת לקרתא עבד כנימוסא":

שלשת האהבות, אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל, כולא חד. אי אפשר לחלק ביניהם, כיון שכולא חד, כעצם אחד. – בתורת החסידות מובא מאמרו של הבעש"ט בשם ראשונים: העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. ובנדו"ד, כיון שג' האהבות הם עצם אחד, מובן, שבכל א' מהם יש שלשתם, כי, כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו.

כשישנה אהבת ה', אבל אין אהבת התורה ואהבת ישראל, ה"ז הוראה שחסר גם באהבת ה'. לאידך גיסא, כשישנה אהבת ישראל, עם היותה מהמצוות שכליות שהשכל מחייבם, הרי, סוף סוף, מגיעים לאהבת התורה ואהבת השם. וכידוע הסיפור אודות הרבי הצמח-צדק, שע"י נתינת גמילות חסד ליהודי הגיע לענינים כאלה שלא הגיע אליהם ע"י תורה ועבודה.

"הצהרה" ("סטייטמענט") זו צריכים להכריז ולהודיע. כאשר רואים יהודי שיש לו אהבת ה' ואין לו אהבת התורה ואהבת ישראל, צריכים לומר לו, שעליו לדעת שאהבת ה' לבדה, ללא אהבת התורה וישראל, אין לה קיום. לאידך גיסא, כשרואים יהודי שיש לו רק אהבת ישראל, צריכים להשתדל להביאו לאהבת התורה ואהבת ה'. וכן צריכים להשתדל שפעולתו באהבת ישראל תתבטא לא רק בנתינת לחם לרעבים ומים לצמאים, אלא שמצד אהבת ישראל יקרב יהודים לאהבת התורה ואהבת ה'.

וכאשר יהיו שלשת האהבות יחדיו, יהי' זה "חוט המשולש" ש"לא ינתק".

ועי"ז תבוא גם הגאולה, שכן, כשם שהסיבה ל"גלינו מארצנו" בגלות האחרון היא בגלל ההיפך דאהבת ישראל40, כך ע"י אהבת ישראל תבוא הגאולה במהרה בימינו ממש. (משיחת יוד שבט תשי"א בעת קבלת הנשיאות באופן רשמי)

בתורה נאמר הציווי: "ואהבת לרעך כמוך" ורבי עקיבא אמר, כי "זה כלל גדול בתורה". אך בעיני רבים נשמעת ההדגשה "כמוך" כמליצה ולא כדרישה מעשית מהאדם; כי האמנם יכול האדם לאהוב את זולתו ממש כשם שהוא אוהב את עצמו?

אולם חסידות חב"ד מלמדת, כי אין זו מליצה וכי הכוונה היא מעשית מאד. היא מסבירה, כי לאמיתו של דבר הזולת הוא חלק ממני, אמנם לא בגופו אבל בנשמתו.

תורת חב"ד מבהירה, כי נשמתו של כל יהודי היא "חלק אלוקה ממעל ממש", חלק, כביכול, מהאלוקים! ויתירה מזו: נשמותיהם של כל היהודים הם כאילו, נשמה אחת גדולה שהתפצלה בגופים רבים. מכאן, שכאשר אני אוהב את הזולת, אני פשוט אוהב את... עצמי!

גישה זו הביאה לידי כך, שהחסידים רואים בכל יהודי "יהלום" יקר, ואת העובדה שיש לו מגרעות שונות – כבוץ ועפר המכסים על ה"יהלום". ואם כן – האם משום כך יש לדחותו?! להפך, יש לאהבו ומתוך אהבה זו להשתדל לעזור לו "לנקות את עצמו מהבוץ".

הדגשים אלה על הצורך באהבת-ישראל אמיתית יצרה אצל החסידים גישה חמה לכל יהודי וביניהם שררה אהבת אחים ממש. דורות רבים של חסידי חב"ד יישמו בפועל את האמרה החסידית: "פרוסת הלחם שבידי היא שלך כמו שלי" ("שלך" קודם ל"שלי").