"שי לייקס יו". היא אמרה לו. לא מסתכלת בפניו. מנגבת את הכוסות. הוא הרים מבט אל גבה המתחמק. היא בחיים לא מנגבת כלים. ומה קרה לה שהיא חוזרת לשפת האם שלה. "סו וואט" הוא זרק. אדיש. כמעט מלנכולי. הוא מרט חזק את הפוני. וגירד מתחת לכיפה. סתם כזה.
"אנד ווי ויל יו נוט סינק אבאוט איט אגן" היא לחשה בקול. "אמא" הוא קם, החליט להפסיק את המשחק הזה. דוקרני. רע מדי. "את לוחצת. גם ככה קשה לי." פתע שם לב לחריצים שהעמיקו לה מתחת לעיניים. ושהן מבריקות. קצת. היא הרימה יד מהססת, איטית. רוצה להעביר משב על לחיו הדוקרת, המזופתת. על האף והגבות. הוא שלה. גם אם הוא שונה. בטוח לטובה. הסיט את פניו שמאלה. ידה קרקשה רפות על אוזנו. היא שמטה אותה. אחזה חזק במגבת המשובצת. עיניה הולכות, מלוות אותו, מסובב אליה את גוו, מיישר אותו. חומק במהירות לחדרו.
קשששש. היא נסגרה, הדלת. קצה ציציתו נעלם. סידרה את כיסוי הראש, ונכנסה לסלון. יש לה עוד ילדים. הם אוכלים עכשיו והיא צריכה לחייך.
אני לא. אני לא. הוא אמר אתזה שוב ושוב לעצמו. משכנע. מנסה.
יס יו אר. אנד איטס אוקי. לא נכון. אני לא באמת רוצה. ואני קטן. ועקום. וילד. ואני צריך חיבוק ממישהו גדול. ואני כבר מטורף. אז למה להיכנס לזה. פתח מגירה קטנה. שחורה. הוציא את התמונה. שיער חלק. בהיר. מגוון. קצר. מאוד יפה, בעל נוכחות. עיניים כהות. עמוקות. מביעות. שפתיים יפות, גדולות. משורטטות. חיוך חם. מדי. די. אצבעותיו כמו ריקדו מעצמן. לא שלט בזה. גם לא רצה. בהתחלה היה זה רק השיער. כעבור דקות לא רבות, נעלמו פניה לחלוטין וכשהשפיל פניו אל ידיו מצא עצמו אוחז בערימת קרעים מאכזבת. פעם זה היה הרבה יותר מהלב שלו. זה היה קודם היא ואז הוא. היום הוא רק מנסה לשכוח. פתח ידיו, שמט אחיזתו, הם החליקו, ללא קול.
אבל הוא כן החזיק בשתי חתיכות שלא הושלכו, מאחדות את מבטה הנוקב. הוא הרים אותן קרוב אל עיניו, ורק שאל, חזק בהרבה מאשר הלחש המרקד הזה. "למה?"
המשך יבוא.
).