יש עוד שלושים שנה עד פסח

כמובן שאת מהמתוייגים ומוזמנת לתייג ולהוסיף ולשרשר

זה המילה היומית של קידום?

ולא

ויש מלא על פסח

 

(כמו שיש מלא על פורים ובסופו לא השתתפתי בשרשור פורים)

יחידי ואנוכי ננדה אותך מהחבו!

טוב נו. לא חכמה, עוברים דירה.

נו, יעיל לפחות מבחינת ניקיון

(אם כי אנחנו מכשירים עוד שבוע, אז לא דוגמה)

עכשיו אנחנו בשכירות.

לבית קבע?

נחמד.

כן.

בהצלחה לכם. טוב לשמוע. שיהיה לכם ישוב נעים.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלָיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,
לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

מניחה שכולם מכירים, אבל חייבים לקרוא כל שנה מחדש.

יציאת מצרים// מגידלאחד
***

בְּתוֹכִי פּוֹעֶמֶת מִצְרַיִם

וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ הַלַּיְלָה לָצֵאת

רַחֲמוּ עָלַי

הַנִּיחוּ אוֹתִי בַּסּוּף

עַל שְׂפַת הָאֱמֶת

שָׂם אָבוֹא אֶל הָרוּחוֹת

שָׂם תִּמְצָאֶנִי יָד אָחוֹת



בְּתוֹכִי הוֹלֶמֶת מִצְרַיִם

וּמַכָּה בְּלִי רַחֵם

חֲמִשִּׁים כָּאן

וּמָאתַיִם שָׂם

הַדֶּלֶת נִפְתַּחַתְּ

כְּדֵי מֵרְוַח שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹת

מַשְׁקוֹף חָרוּט אָדֹם

אֲנִי בָּא אֶל הָרוּחוֹת

וְהָרוּחַ פּוֹסֵחַ הַיּוֹם



בְּתוֹכִי טוֹבַעַת מִצְרַיִם

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ אִתָּהּ

מַיִם רַבִּים אַדִּירִים

וְכָל הַשִׁירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם

לֹא יְכַסּוּ עַל הַתְּהוֹם

שֶׁפָּעֲרוּ בִּי הָרוּחוֹת

גַּם גַּלִּים עָלַי עָבָרוּ

אַךְ לֹא הָיוּ אֵלֶּה מֵי מְנֻחוֹת



אֵין בְּתוֹכִי זֵכֶר מִצְרַיִם

הַלַּיְלָה הַזֶּה

נִּשְׁתַּנָּה בָּאַחַת

הֵפֶךְ הַדְּבָרִים נִשְׁלָם

בַּעֲלֹתי הִתְפַּזְּרָה הִיא

לְכָל רוּחַ

לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כֻּלָּם


***
(מתוך ביכורים)

בֹּא | בלה שור

באתי אל פרעה
ואמרתי לו
שלחני מעבדות לחרות
הוא הסתכל בי
ענה לי בקושי
מה רצונךָ ממני
בידךָ הדָבר
לעשותו

הרהורי ליל הסדר, מה נשתנה, שאלנו
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
ורובנו גדלנו ולא נשאל עוד ואחדים
ממשיכים לשאול במשך כל חייהם, כמו ששואלים
מה שלומך או, מה השעה וממשיכים ללכת
בלי לשמוע תשובה. מה נשתנה כל לילה,
כמו שעון מעורר שתקתוקו מרגיע ומרדים
מה נשתנה, הכל ישתנה. השינוי הוא האלוהים.
הרהורי ליל הסדר. כנגד ארבעה בנים דברה
תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, ואחד
שלא יודע לשאול. אבל לא מדובר שם
על אחד טוב ולא על אחד אוהב.
וזו שאלה שאין לה תשובה ואם תהיה לה תשובה
לא ארצה לדעת. אני שעברתי את כל הבנים
בצירופים שונים, חייתי את חיי, הירח האיר
עלי ללא צורך והשמש הלכה לה וחגי פסח
עברו בלי תשובה. מה נשתנה. השינוי
הוא האלוהים, המות נביאו.

חִיפָּשְׂתִּי מַפְתֵחַ בִּצְרוֹר הַחַיִים,

כִּי שוּם תְּשוּבָה לֹא תָּעָזוֹר

לַלֵב

שְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְאוֹל.






(מזמן לא קראתי שיר כלכך מתומצת וכלכך מטלטל)

אוּלַי אֲנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת חַיַּי,
לְהַתְחִיל, אֲבָל בַּמֶּה לְהַתְחִיל?
אוּלַי אֲסַלֵּק פַּחַד דַּק
שֶׁהִצְטַבֵּר עִם הַשָּׁנִים
וְקוּרִים שֶׁל אַשְׁמָה
שֶׁנִּטְווּ בִּדְמָמָה בַּלֵּילוֹת.
אוֹ אֲגַלְגֵּל תְּחִלָּה אֶת הַבְּדִידוּת
שֶׁכִּסְּתָה אֶצְלִי מִקִּיר לְקִיר
וַאֲנַקֶּה תַּחְתֶּיהָ,
כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב וְתַּבְרִיק רִצְפַּת נַפְשִׁי
כְּאִלּוּ לֹא דָּרְכוּ עָלֶיהָ
מֵעוֹלָם.
וְאוּלַי אֶדְחֶה זֹאת לְפַעַם אַחֶרֶת. אַחֲרֵי הַכֹּל,
עֲדַיִן אֶפְשָׁר לְהַלֵּךּ פֹּה, וְגַם הַחַלּוֹנוֹת,
יֵשׁ לוֹמַר, עֲדַיִן רוֹאִים דַּרְכָּם
אֶת הָעוֹלָם. וְחוּץ מִזֶּה,
הַשִּׁיר הַזֶּה.
וְתוֹכוֹ הָרָצוּף אַהֲבָה

לֹא בְּיָד חֲזָקָה
וְלֹא וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה
וְלֹא וּבְמוֹרָא גָּדוֹל
וְלֹא וּבְאוֹתוֹת
וְלֹא וּבְמוֹפְתִים
אֶלָּא בְּהִסּוּס, בִּצְעָדִים קְטַנִּים, בְּהוּלַת חֹשֶׁךְ
בְּרֹךְ
וּבִדְבֵקוּת
וּבְכַוָּנָה
וּבְדִיּוּק
וּבְאַהֲבָה
נוֹשֵׂאת סִימָנִים קְטַנִּים כְּמוֹ קִמְטֵי הַזְּמַן הָעוֹבֵר, וְחִלּוּפֵי עוֹנוֹת, גּוּפִי הַמִּשְׁתַּנֶּה, פְּנִינֵי גַּעְגּוּעַי.
יוֹצֵאת מִמִּצְרַיִם.

וּמַה מֶּשֶׁךְ חַיַּי. אֲנִי כְּמוֹ אֶחָד שֶׁיָּצָא מִמִּצְרַיִם
וְיַם סוּף נִבְקַע לִשְׁנַיִם וַאֲנִי עוֹבֵר בֶּחָרָבָה
וּשְׁתֵּי חוֹמוֹת מַיִם מִיְּמִינִי וּמִשְּׂמֹאלִי.
מֵאֲחוֹרַי חֵיל פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וּלְפָנַי הַמִּדְבָּר
וְאוּלַי הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת. זֶה מֶשֶׁךְ חַיַּי.

בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ
מְדוּרָה.
קְרָשִׁים וּשְׁתִיקָה.
וְגַפְרוּר
לְהַצִּית אֶת הַנִּשְׁאָר לִי בַּלֵּב.

אֶל הָאֵשׁ זָרַקְתִּי
שְׁקָרִים
מִכְתָּבִים לֹא כְּשֵׁרִים
וּזְרָדִים
לְבַעֵר הֶחָמֵץ הַנּוֹתָר לִי בַּלֵּב.

כְּשֶׁאֲבַק הַשְּׂרֵפָה
הִתְפַּזֵּר
הַכֹּל הִתְבַּהֵר
וּבִקַּשְׁתִּי מִמְּךָ
הַתְחָלָה.

עבדים, ברי סחרוף


עבדים, ביני לנדאו

הקדש תובע מאיתנו תביעה גדולה מאוד - לקדש את כל החיים. זוהי תביעה לשלמות מוחלטת. תביעה כה עליונה ואידאלית יכולה לטמון בחובה סכנה. כאשר החוויה המרוממת היא שלכל דבר במציאות יש תפקיד, ושלכל דבר יש ערך מוחלט וקדוש, יכולות להופיע תופעות לא רצויות. הגישה אל תביעות כה אציליות צריכה להיעשות בנקיון כפיים על מנת להמנע מאמירות שליליות כגון: "אם הכל קדוש, הכל התגלות אלוקית - אז הכל מותר".
אך לא רק הרצון הפסול ל'קדש' נטיות שליליות מהווה סכנה בפני הופעת הקודש, כי אם גם מטרות טובות.
מכיוון שהמטרה היא כל כך טובה ונפלאה, מתעוררת תביעה עצומה 'ליישר' את כל המציאות כך שתהיה מתאימה אל האידאל הקדוש כבר עכשיו. האדם האידיאליסטי עלול לאבד את סבלנותו אל מול דרכים ארוכות וסבוכות, ועלול להתעורר בו רצון לנסות וליישר את הדרכים במהירות רבה מדי, על ידי הכשרת אמצעים שאינם כשרים, על מנת להגיע אל המטרה הטובה.
אך אין זו דרכה של תורה. לא כל מטרה מקדשת את האמצעים!
המטרה היא קדושה, אך גם על הדרכים המובילות אליה להיות קדושות.
ו' החיבור מחברת בין 'קדש' ל'רחץ'. קדש את עולמך - אך עשה זאת בנקיון כפיים, "ורחץ".
למעשה, ישנה מדרגה נוספת והיא המציאות של הטהרה הקבועה. למדרגה זו נגיע ב'רחצה'.
מעט לפני שנגיע ל'שולחן עורך', לאכילה הממשית אשר בה קיים צורך לרומם ולהעלות את הנטיות הנמוכות שבנפשנו, נתעורר לטהרת החיים - "שאו ידכם קודש וברכו את ד'".
אך למרות שעדיין לא הגענו לשלב זה של הסדר, ההגדה מדריכה אותנו: "קדש", אך היזהר שהתרוממות זו לא תסחוף איתה גם נטיות שפלות ולכן - "ורחץ".
(עפ"י עולת ראי"ה)

חוצים את המצה לשניים, את החלק הגדול מצפינים לאפיקומן ואת הקטן מניחים בין המצה העליונה לתחתונה.
ויש להבין מה עניין חציית המצה, מדוע החלק הגדול נשמר בצד, מה מיוחד בדבר זה שנבחר להיות כהקדמה למצוות מגיד? ועוד, כשאומר מצה זו שאנו אוכלים נוטל מצב זו, וכשמברך על מצוות מצה נוטל את הפרוסה ועליה מברך?
ויש לבאר, ששבירת המצה היא הקדמה למצוות הסדר כדי לחזק בנו ובבנינו את מצוות האמונה. המצה שידועה כלחם האמונה, מסמלת את הלחם אותו אנו אוכלים בעוה"ז ובעוה"ב, שכר ושפע הניתן לנו מאת ה'. בחציית המצה אנו מחלקים בין השפע הניתן בעוה"ז לחלק הניתן בעוה"ב, החלק הקטן, שכנגדו העוה"ז, ניתן בין שתי מצות הסדר לקיום מצוות האמונה בחירותינו משעבוד מצרים, ואת האפשרות והזכות שלנו לעבוד את ה', כן בעוה"ז.
החלק הגדול, שכנגד עוה"ב, מוצפן ועומד עד לסוף הסעודה, ונאכל על השובע, שכן כולו רוחני, ואינו נאכל על מנת לשבוע.
בחציית המצות אנו מחזקים את אמונתנו בעבודתנו בעוה"ז, ואמונתנו בחלקנו לעוה"ב.

מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. מה שהסִּפור ביציאת מצרים בא בצורת שאלת הבנים ותשובת האבות "והיה כי ישאלך - והגדת" אין זה אלא מחמת ירידת העולמות ע"י החטא הקדום שגרם להתחלקות בין גדלות לקטנות, ולמרות מה שבמעי האם מלמדים את העובר כל התורה כולה, בכל זאת כשיוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה ונולד בלי דעת, ולכן "הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו (פסחים קט"ז, א). אבל לעתיד לבוא תתגלה מעלתן האמיתית של ישראל שאין שום הבדל בין קטנות לגדלות בבחינת "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה ל"א ל"ג), ואז יהיה הסִּפור בינו לבין עצמו, מעניין שאמרו "הוא שואל לעצמו" (פסחים שם), הנפש תספר לגוף, הרוח לנפש והנשמה לרוח וכן למעלה עד אין קץ. וזאת היא תעודתם של ישראל "עם זו יצרתי תהלתי יספרו" (ישעי' מ"ג כ"א).
(הגדה של פסח עם מי מרום, עמ' ל)

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. יש כלל שכל יסודו הוא מקבוץ פרטים שונים, כלל זה אינו אחדותי בהחלט, שכן אין בו אלא מה שבפרט, אמנם יש כלל שהפרטים נמשכים ונאצלים ממנו, ולכן לא יתכן בו שום פירוד.
בשעת יציאת מצרים נתגלה שורש הכלל שבישראל, שהוא בלתי נפרד וכל הפרטים מתפשטים רק ממנו. ולזה "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", להיות כלול לגמרי בכלל הבלתי נפרד של ישראל ואם בכלל יצא ממצרים הרי גם הוא עצמו יצא משם"
(שם, עמ' נ)

תודה עלזה⁦♥️⁩
חג שמח!

אבל הוא טלטל בי לפני רגע שאני ממש אוהבת בשנה.

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כו'. היינו בנר מצוה ותורה אור. כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת. ידו היינו שכלו. והשאר מבטלו ובמה. בלבו. מיט איין שטיקעלע הארץ (=עם פיסת לב). אין ביעור חמץ אלא שרפה. בהתלהבות לדבקות הבורא ב"ה:
(רבי אהרן השני מקארלין, בית אהרן לערב פסח)

כְּנֶגֶד

עָיַפְתִּי מִלִּהְיוֹת חֲכָמָה,
לְהַקְשִׁיב, לִלְמוֹד, לְהָבִין
אֶת הַסּוֹדוֹת, אֵין בְּכֹחִי עוֹד לְגַלּוֹת.
כַּבֵּה אֶת הָאוֹר, אֲנִי רוֹצָה בַּחֲשֵׁכָה
לְהִתַּמֵּם, לַעֲצֹם עֵינַיִם, בְּלִי לָדַעַת מָה זֹאת
הָאַהֲבָה הַזֹּאת, אֶהְיֶה שֶׁלְּךָ,
עֲשֵׂה בִּי כִּרְצוֹנְךָ.
עֲשֵׂנִי אִלֶּמֶת, שׁוֹתֶקֶת, שֶׁלֹּא אֵדַע
לִשְׁאֹל אוֹתְךָ, שֶׁלֹּא תַּכְאִיב לִי
תְּשׁוּבָתְךָ.
אֵינְךָ מֵבִין, הַיּוֹם אֲנִי רָעָה,
רָאִיתִי זוּג מִתְלַטֵּף עַל הַחוֹל הַחַם, שָׁאַלְתִּי,
מָה הָאַהֲבָה הַזֹּאת לָכֶם,
לָכֶם וְלֹא לִי וּלְךָ.

אתם לא חמץ. גם הלב שלכם לא חמץ. גם בתוך הלב שלכם אין חמץ. כשאתם אומרים 'לנקות את החמץ מהלב' אתם בעצם משתמשים במטאפורה (קצת מעצבנת) שאומרת שחלק מכם הוא כן וחלק מכם הוא לא, ושאתם מעדיפים את החלק שהוא כן על החלק שהוא לא. אבל זה לא נכון. אתם מי שאתם, על הטוב ועל הרע שבעניין. ואם אתם רוצים להשתנות, זה בסדר גמור ואפילו נחמד, אבל זה לא שיש בתוככם איזה פיצול שאפשר לעבור עליו עם אקונומיקה או עם ספוג הפלא והופ, הנה אדם חדש. זה בסך הכל אומר שאתם בני אדם. זה לא אומר שאי אפשר לצאת לחירות, זה רק אומר ששנים אחרי שתצאו לחירות עוד תישאו בתוככם את מצרים. וזה בסדר. ממש בסדר. הנה גם אני השתמשתי הרגע במטאפורה קצת מעצבנת, זה לא הופך חצי מהלב שלי לבצק דק ופריך ואת החצי השני לקרואסון עם חמאה וריבה.

מוּטָב לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּכַבֵּס אֶת דַּאֲגוֹתָיו
רָצוּי הַפַּעַם כְּבִיסָה לְבָנָה
אִם יְנַקֶּה אֶת חַלּוֹנוֹת חַיָּיו
תִּשְׁתַּנֶה לוֹ כָּל הַתְּמוּנָה

הַלְוַאי שֶׁיַּצְלִיחַ לְאַוְרֵר אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו
לְשַׁחְרֵר אֶת מָה שֶׁמְּיֻתָּר
לִבְחֹן מֵחָדָשׁ אֶת הַכֵּלִים וְהַכְּלָלִים
לְחַפֵּשׂ אֶת מָה שֶׁנִּסְתָּר

וְאִם רַק יֵדַע לְהִפָּרֵד מֵהַחְמָצוֹתָיו
לְפַנּוֹת מָקוֹם לַחֲוָיוֹת חֲדָשׁוֹת
אוּלַי נַעֲלָיו יֵצְאוּ לַמַּסָּע
לִקְרַאת הַפְתָּעוֹת מְרַגְּשׁוֹת

מוּטָב לוֹ לָאָדָם לְמַיֵּן אֶת בְּגָדָיו
לְהִתְבּוֹנֵן בְּתַדְמִיתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
לִשְׁטֹף בְּמַיִם נְקִיִּים אֶת דַּרְכּוֹ
לְאַבֵּק כָּל פִּסַּת אֱמוּנָה

וְאִם יַשְׂכִּיל לְעַדְכֵּן אֶת רְשִׁימוֹתָיו
מָה אַחֲרוֹן וּמָה רִאשׁוֹן לוֹ בֶּאֱמֶת
אוּלַי הֶעָבָר יְפַנֶּה מְקוֹמוֹ
וְחֵרוּתוֹ שׁוּב תֵּצֵא לְשׁוֹטֵט...

בִּקְּשָׁה הָרֶגֶל שֶׁחָצְתָה אֶת מִצְרַיִם. וְלֹא נִסִּים וִירוּשָׁלַיִם

לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא אֱלֹהִים

לִזְעֹק לוֹ מִחֲרַכֵי הַגַּב הָמְּצֻלָּק



הָאָדָם שֶׁבָּרַח מִמִּצְרַיִם

בַּכַה

וְשָׁתַק.



[אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁתֹּק

כְּשֶאָלוּמַת אוֹר נִזְרֶקֶת בַּאֲפֵלָה. כְּשֶׁאָדָם מִתְעוֹרֵר בְּאִישׁוֹן לָיִל

כְּמוֹ מִצִּירִים וּמְמַלְמֵל גְּאֻלָּה, גְּאֻלָּה

וְרוֹחֵץ מִפָּנָיו אֶת הַשּׁוֹט הַמּוּנָף וְהָאֵימָה וְהַבֶּהָלָה. אֵיךְ הוּא קָם

בָּחֻרְבָּה הַחֲשׁוּכָה וְלֹא נִקְרַע בִּשְׁאָגָה

עַל הָקֵּץ, הַטִּיט וְהָתֶּבֶן וְהָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה. אֵיךְ הוּא

מִתְגַּעְגֵּעַ לָדָּגָה]



כֵּיצַד יְסַפֵּר אִישׁ לִבְנוֹ:

הַצְּעַדִים מְהֻסָּסִים כְּכַף יָד עַל שֶׁכֶם רוֹעֶדֶת,

מְתַרְגְּמִים דּוּמִיָּה בֵּין אֶרֶץ לְרַגְלַיִם -

אֲפִלּוּ יִבְקַע הַיָּם וְיִמְתְקוּ הַמַּיִם

אָדָם מְחָפֵּשׂ אֲדָמָה

אֲמִתִּית וִיצִיבָה

כְּמוֹ אַדְמָת מִצְרַיִם

קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
קוֹרֵא אֵלַי;
הָרִימִי אֶת הַמַּטֶּה.

בְּהֶינֵף יָד,
הַיָּם לֹא מִתְבַּקֵּעַ
רַק סוֹעֵר בְּרוּחַ קָדִים
עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה.

(רוֹקֵד עִם הַפַּחַד)

עִם הַשַּׁחַר,
הַמַּיִם נֶעֱמָדִים
לְפֶתַע יֵשׁ מָגֵן בָּעוֹלָם
חוֹמָה בְּצוּרָה
מֵימִינִי וּמִשְּׂמָאלִי.

(הַיָּם שֶׁלִּי נִקְרַע)

חֻלְשׁוֹתַי עוֹבְרוֹת
אַחַת אַחַת בַּחֲרֵבָה,
וַאֲנִי כּוֹנֶסֶת אוֹתָן כַּנֵּד,
הַתְּהוֹמוֹת כָּאוֹצְרוֹת.

(לוֹחֶשֶׁת:
אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם,
אַדִּיר בִּמְרוֹם ה')

אלה השנים המסמנים לנו את חג הגאולה ,חג הפסח , זמן חירותנו. ולדורות מה אנחנו למדים
מאלה שני הנושאים הללו התלויים זה בזה? התשובה הנצחית היא, שתנאי הגאולה שנים המה:
החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם אלקים אשר באדם
להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו. והחירות
הזאת אינה נקנית כי אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותו
ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית. אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים,
ואין האדם בתור אישיות פרטית ולא העם בתור קיבוץ שלם בעל רוח מיוחד זוכה להם, כי אם
על ידי הביעור מכל גבולו - את כל דבר המעכב את חירותו, שזה חמצו השאור שבעיסה, שהיזקו
מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו .
להתלמד אנו צריכים איך לסגל לנו את אותו הרוח הגדול של החירות אשר זרח עלינו אמנם
בתקופות המאירות שלנו, ואשר יצא כברק(זכריה ט, יד), נוצץ בהופעתה של הגאולה הראשונה,
גאולת מצרים ,אשר נגלה עלינו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, בכבודו הגדול,(הגדה של
פסח) וקרבנו לעבודתו, שהיא חירותנו הגמורה, והרים אותנו משפלותה של העבדות הנכריה
אשר שוא היא עבודתה.
ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר,
וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין
שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו
מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר
בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם.
מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית
העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא
רשמית בין שהיא מוסרית, - במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב.
ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, "חרות על הלוחות(שמות לב, טז), אל תקרי
חרות אלא חירות"(עירובין נד,א), נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית,
אותה שקנינו על ידי גילוי שכינה, אותה החירות שקנינו על ידי הפלא הגדול היחיד בעולם,
שנעשה עמנו בעת אשר גאלנו השם יתברך, וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם.
בואו נא אחים אל הסדר כולנו ,יוודע לנו שהננו בני מלכים ,ועם שהחירות היא גורלו הנצחי לא ,
עבד ישראל ולא יליד בית ולא יהי לבוז ,מאז אשר נשא ברמה מיום חג חירותנו את דגל ,
החירות וביעור החמץ, אשר יבואו כמים בקרבנו וכשמן בעצמותינו(תהלים קט, יח) על ידי כח -
האיתנים של המפעל הקדוש והנאמן ,בקיימנו את דבר ה׳ גואל ישראל מעולם ועד עולם אשר ,
צונו לשמור את המצות.(שמות יב, יז) שמרו את החירות ואת ביעור החמץ ,והגאלו מהרה גאולה שלמה.

עולת ראי"ה כרך ב', ענייני פסח, רמ"ד-רמ"ה

"עָלַי לְהָקִיץ וְלָדַעַת
שֶׁכָּל הָעִנְיַן שֶׁלָּנוּ הוּא לִהְיוֹת כָּאן
וְלֹא לַחְדֹּל לִשְׁאֹל
הַ אִ ם צְ פ וּ יָ ה הִ תְ בַּ הֲ ר וּ ת"
(ישראל אלירז)

א.
מֵאֵיפָה לְהַתְחִיל?
אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים בַּחוּץ קוֹפְאוֹת מְקוֹר
בַּלֵּילוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁכּוּלָן מָרוֹר

הַמִּילִים שֶׁל תְּפִלּוֹת חַיַּי כְּבָר
לֹא אוֹמְרוֹת דָּבָר
עֵשֶׂב עוֹלָה בָּהֶן
כְּמוֹ שִׁכְחָה

ב.
לָמָּה פוּל גָּז בִּנְיוּטְרָל
הָיְתָה צוֹרַחַת עָלַי הַמּוֹרָה לִנְהִיגָה
לְךָ תַּסְבִּיר אֶת עַצְבָּנוּת הַהֶרְגֵּל הַמְּגֻנֶּה
שֶׁלִּי
לְהִמָּשֵׁךְ בְּדִיּוּק לְשָׁם

לָךְ תַּסְבִּיר לָהּ
שְׁנַיִם שֶׁאֲנִי תּוֹהֶה עַל עַצְמִי מָתַי
הִסְפַּקְתִּי לְפַתֵּחַ פֶּרְסוֹנָה מִקְצוֹעִית
שֶׁל פּוֹסֵחַ עַל שְׁנֵי הַסְּעִיפִים
חֲסַר נְקֻדּוֹת תֶּמֶךְ
פּוֹסֵחַ שָׂכִיר

ג.
בְּסִמְטָאוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי הַכֹּל עֲזוּבָה
כָּל הַמּוֹרִים שֶׁלִּי מֵתוּ בִּי. עַכְשָׁיו מַה

אֶת הַפֶּלֶא שְׁבִי מִי יְעוֹרֵר

ד.
אִם צָרִיךְ לְהוֹדוֹת אָז אֲנִי מוֹדֶה:
בַּחֲלוֹמִי מֵאוֹת יְלָדִים בִּדְמוּתִי שׁוֹאֲלִים שׁוּב וָשׁוּב
הָאֵם אֶפְשָׁר עוֹד לָצֵאת לְמַסָּע
אֲנִי בּוֹרֵחַ מֵהֶם

אֶת הָאֶחָד שֶׁמַּשִּׂיג אוֹתִי אֲנִי שׁוֹאֵל:
הַאִם צְפוּיָה הִתְבַּהֲרוּת?

בַּבַּיִת כְּלוּם מִלְּבַד בּוּשָׁה

ה.
פַּעַם הָיוּ פֹּה קְרָבוֹת גְּדוֹלִים
הִבְטִיחוּ שֶׁהַלֵּב יְדַבֵּר מֵעַצְמוֹ
אָז מָה אִם הִבְטִיחוּ

אַחַר כָּךְ אָבְדוּ דַּרְכֵי הַמִּלּוּט
אֵין כָּאן מַה לְהַסְבִּיר

ו.
הַיּוֹם אֲנִי הוֹלֵךְ לְעֵבֶר הַפָּתוּחַ
(כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי מוֹרִי)
אֶת צִנְצָנוֹת הַכְּאֵב אֲנִי לֹא מֵעֵז לִפְתֹּחַ
מוּנָחוֹת כְּמוֹ שׁוּרָה שֶׁל אֶקְדָּחִים שֶׁלֹּא יָרוּ
מֵהַמַּעֲרָכָה הָרִאשׁוֹנָה

עָמוֹק בִּי מִישֶׁהוּ יוֹדֵעַ:
יוֹם אֶחָד יִתְאַחֶה שִׁבְרוֹן הַלֵּב
הַיָּדַיִם יִתְפַּקְּחוּ

ז.
בַּצַּוָּאָה כָּתַבְתִּי רַק בַּקָּשָׁה אַחַת
לְקַעֲקֵעַ עַל גּוּפִי אֶת מַה שֶׁתִּרְגְּמָה לִי
אַפְּלִיקַצְיַת הַתַּרְגּוּם
מֵהַכִּתּוּב עַל הַקֶּבֶר הַהוּא בְּרֹבַע מִינָאֲטוּ בְּטוֹקְיוֹ
"לְפָחוֹת נִסָּה"

~
(פסח תשע"ט, ירושלים
תמונה: בנימין הנון)

נראה לי יותר הגיוני שהכתיבה בירושלים היא, והתמונה מימים יותר אפלים..

 

זה כ"כ לא נראה ירושלים

זה אגב היופי בתמונה.

היארצייט של רבי אהרן הגדול מקארלין
אין הרבה תורה שבכתב ממנו, אבל יש את הניגון

אַתְּ לֹא חַיֶּבֶת לִרְאוֹת אֶת עַצְמֵךְ
כְּאִלּוּ יָצָאתָ מִמִּצְרִים
זֶה בְּסֵדֶר
לִנְשֹׁם אֶת כָּל הַשִּׁעְבּוּד הַזֶּה
לֹא לִבְרֹחַ
לֹא לַעֲבֹר בְּתוֹךְ הַיָּם
לֹא לוֹמַר שִׁירָה

לְחַכּוֹת שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן הַלֶּחֶם
לֶאֱרֹז צֵידָה לַדֶּרֶךְ
וְרַק אָז. לְאַט. קָשֶׁה לְהַאֲמִין
גַּם לְשָׁם עוֹד יִהְיֶה בָּךְ
גַּעְגּוּעַ

עם ישראל לא רצה להיגאל. רצה ולא רצה. זה כתוב בכל הספרים, בעצם זה כתוב בתורה: ולֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. זה מתחיל מתוך קושי וזה ממשיך בגעגועים לאורך המדבר, נתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.
הפלא שהתחדש לי השנה, שכך גם משה רבינו יודע ומבין. שגם עם בני ישראל, לא הולכים לעכל את הסיפור הזה. אז הוא לא ממש מדבר איתם על גאולה מפורשת במילים כמו אתם הולכים לצאת מפה לארץ ישראל, הלילה, תיפרדו. האמירה שאנחנו הולכים למדבר לחוג לה' על ההר, לא נאמרת רק לפרעה (שממילא לא מאמין), אלא גם כלפי פנים. זה מופיע בפסוקים. יש אמירות כלליות שברור מהן שיש כאן סיפור של פקידה וגאולה - אבל לא ברחל בתך הקטנה. 
קשה לצאת ממצרים.
ובפסח יש שני חגים, ראשון ושני. ואני חושב על שתי הלידות של מאהלר: הלידה הפיזית והלידה הפסיכולוגית. שאדם נולד מחדש בחייו, לאחר היפרדות תודעתית מהוריו וגילוי עצמיות מחודש.
והלידה הראשונה, בחיפזון. הכל חפוז, חצות לילה, חשוך, עם המקלות והתרמילים, אין מושג לאן הולכים. פתיחה עשר, צירים וכאבים. בסוף יש תוצאה - נולד משהו. זאת עובדה, יש חיים חדשים בעולם.
אבל כמו שר' צדוק אומר, זאת רק גאולת מצרים שככה חפוזה. היא לא יכולה להיות גאולה שלמה. משהו בה יישבר, וגם הלוחות, וגם משה לא יכנס לארץ. הבעיטה ושריפת הגשרים היא זו שמוציאה אותנו החוצה, אבל רק הדרך הארוכה תאסוף את שברי הבית שפזורים בדרך, הדרך הארוכה של ריפוי הלב, של האמונה שגם הוא יכול להיגאל. ויותר מכך, שהוא ראוי להיגאל.
ושביעי של פסח, על הים, הוא כמו לידה פסיכולוגית, בשלב הראשוני ביותר של ספרציה - המצרים ואנחנו כבר לא אותו דבר. משאירים בים העמוק והלא נודע את הרחם שכעת כבר הפך לקבר, כי הגיע זמן לעזוב. 
אבל זו רק ההתחלה של הלידה, ובאמת קשה להאמין. ונחמיץ עוד הרבה עד שנמצא את עצמנו ראויים, בגאולה שכבר אין בה מנוסה כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן, רק בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם. 
גם לשם עוד יהיה בנו געגוע.

אשכרה.

קפוץ לי