שאנשים ממשיכים בחיים שלהם.
יכול להיות מישהו שהיה חבר הכי טוב שלך במשך שנים, וזהו, זה לא יחזור. צריך להתקדם.
דיברתם על הכל מכל כל ואתה לא היית, אלא עוד תחנה בדרך.
אני שונאת כל מילה מהשורש כ.א.ב. אבל אני לא מוצאת הגדרה אחרת חוץ מהמילה מכאיב. זה מכאיב ההבנה הזאת.
ואולי בשביל שיהיה יותר קל כדאי להכניס לראש שלא אתה היית תחנה בדרך שלו אלא הוא היה תחנה בדרך שלך.
לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.
אי אפשר להפסיק.
(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)
