כן, ככה היא.
קיבלתי. הכלתי. חשבתי שהתרגלתי.
גם היא התרגלה.
שאני פשוט לא מספר לה. כן, היא עושה עיניים מלאות צפייה, ספר לי, ספר לי! אני לא מספר.
למה? פשוט אין לי מה לספר. לא, זה לא שאין לי כלום לספר, אני יכול להגיד שקמתי בבוקר, אני יכול להגיד מה אכלתי הבוקר, אני יכול להגיד מה למדתי הבוקר, אני יכול להגיד מה שמעתי הבוקר, מה ראיתי הבוקר, מה הרגשתי הבוקר, מה מה ומה. כל כך הרבה מה לספר. אבל התרגלתי לספר לך רק על הפרחים הוורודים. שמעת על כל כך הרבה הצלחות, על כל כך הרבה טוב ויופי. והיום. זה נגמר. לא שאני נכשל בהכל. אני פשוט חי רגיל. אין לי מה לספר לך. ואת שואלת, על מה אתה חושב כל כך הרבה? ואני- שום דבר מיוחד. ואת עונה בסקרנות- הרבה, חושבים רק על משהו מיוחד. ואני- אמא, באמת שאין לי מה להגיד, אני לא בשיא של החיים, אני בתקופה של רגיעה, שום דבר מיוחד לא קורה איתי. כלום.
ואת ממשיכה להתגעגע אלי, לבן הקטן והחמוד שהיה מספר הכל לאמא שלו כשהוא חזר מבית הספר. היה בוכה לך כשמישהו הציק לו. והיה כזה מתוקוש. והיום אין לי את האומץ לספר. את האומץ לשבת ופשוט לדבר. לדבר כי אמא ואני אוהבים.
אמא, תסלחי לי שהתרגלתי אחרת?!
- לקראת נישואין וזוגיות