קודם כל ברוך ה' אלף ומיליון פעם על ההיריון הזה ועל זה שעלינו בזמן על הקיצור צוואר. ובכלל אחרי כל הטיפולים שעברנו אני מרגישה שאין לי זכות בכלל בכלל להתלונן, כי חלמתי על ההיריון הזה. אז לא מתלוננת, משתפת ומבקשת עצות

אז אני כבר חודש בשמירה וקשה לייי
אני מרגישה פרינססה כזאת שלא יכולה לעשות כלום והכל צריך לעשות בשבילה, קצת כמו מטופלת סיעודית.
לפעמים מול בעלי אני מרגישה שאני נטל עליו, והוא הכי מקסים בעולם ועושה הכל בחיוך ובאהבה אבל התחושה שלי היא שהוא רץ קדימה ואני נשארת קבורה בבית (הוא בטירוף של לימודים בישיבה ולרבנות ושתי עבודות) , והוא בא הביתה כדי לעזור לי בדברים הכי בסיסיים..
לא מצאתי דרכים טובות להעביר את הזמן, ומאד מתבאסת על עצמי שבזמן הזה לא למדתי, שמעתי שיעורים, הכנתי את עצמי להיות אמא.. אוף סתם רבצתי! לא מצליחה להביא את עצמי לידי מעשה..אין אין כוחות ופשוט תחושה של חוסר יעילות וחוסר משמעות.. מבינות?
תודה למי שקראה ❤️



