הרגשתי שאני מסוגלת לגדל ילד והיה בי רצון להעניק ולתת.
לא עלתה בי אפילו מחשבה של איבוד העצמיות שלי...רק מחשבות יותר פרקטיות- איך זה יהיה להתנהל עם ילד.
בדומה לשוני שיש כשמתחתנים, יש אצלי הבנה וקבלה שלכל שלב בחיים יש את המקום שלו ושמחתי להיות בשלב הזה.
אני חושבת שזה קשור הרבה במודעות עצמית גם- מה אני יכולה, במה אני פחות טובה ואני צריכה ללמוד ולשפר. וגם קבלה עצמית שאני לא מושלמת, אבל שאף אחד לא מושלם, ואני עושה ככל יכולתי במסגרת היכולות שלי.
לגביי הדרישות של האישה- היה לי באמת קשה בהתחלה לחשוב איך אצליח לשלב את הכל ואז באיזשהו שלב אמרתי לעצמי- סטופ.
יש לך יכולות ונתונים מסויימים, וזה שכיום נדרש מרוב הנשים לשלב הכל ולחיות עם זה בכיף ובשמחה לא אומר שגם אני מסוגלת לזה.
ועשיתי לעצמי סדר עדיפויות. קודם כל הכי חשוב לי בתור עצמי להיות שמחה ורגועה. אח"כ גם להביא ילד לעולם לבית רגוע ושליו, אח"כ להתקדם בלימודים. ואם יש לי כוחות אז לשלב עבודה.
יש בדור שלנו הרבה שאיפה לשלמות ומצויינות. ואני חושבת שזה נוטע בהרבה אנשים רתיעה לעבור לשלב אחר כשהם חושבים שהם לא מספיק טובים בשביל זה או שזה יפגע בשלמות של המציאות העכשווית הנוחה.
לכן אני חושבת שבתור דבר ראשון- להבין שאני לא מושלמת. ואני עושה ואעשה טעויות. אבל יש בי רצון להיות טובה ואני עושה את ההשתדלות שלי.
קצת קשה לי להגיב על חלק מהשאלות כי מאז ומעולם חלמתי על ילדים משלי ואהבתי לטפל בילדים. אבל לא כולן כאלו וזה רצון שיכול לקחת לו זמן להבשיל. אני חושבת שחלק ממציאות האמונה המערבית היא הגשמה עצמית, פיתוח קריירה וכו' כדי להרגיש מיצוי של עצמי. מבחינתי, משפחה וילדים זה חלק בלתי נפרד מלהגשים את עצמי, להעניק מעצמי ברמה הכי גבוהה שיש.
וקצת הסתייגות ממה שאמרתי עד עכשיו- זה לא אומר שאין פחדים! יש. יש חששות איך נסתדר מבחינה זוגית, כלכלית, טכנית רגשית. יש חששות אולי אני לא מספיק בשלה, איך אגדל ילד אם אני לא סגורה על עצמי בכל מיני היבטים חינוכיים?!
אז זה בסדר לחשוש אבל לא להיכנס להיסטריה. אפשר ללמוד הכל. אפשר ללכת לייעוצים שונים והדרכות שונות וזה לא בושה אלא גילוי אחריות אישית.
מה שעזר לי לשחרר קצת זו המחשבה ש
א- הריון לוקח כמעט שנה. זה המון זמן בו אפשר ללמוד על הורות, על זוגיות, על טיפול בתינוק וניהול הכל בצורה חכמה.
ב- תינוק נולד תינוק. אנחנו "גדלים" עם הילד וכל דבר בעיתו. כשנגיע לגשר נחצה אותו. אני לא חושבת עכשיו מה אני אעשה עם הילד בגיל ההתבגרות כי זה לא רלוונטי.
ג- לפרק את החששות לנקודות בסיסיות ולעבוד עליהן אחת אחת באופן מסודר. כשיש הרבה עניינים באמת הכל נראה כמו הר אחד גדול ובלתי עביר אבל כשמסתכלים על כל פחד/בעיה מבחינה נקודתית אפשר לפתור אותם בצורה מושכלת.
ד- סדרי עדיפויות בחיים וקבלה עצמית שאני לא חייבת להיות סופרוומן כמו שהמערביות ככ אוהבת להנחיל לנו. מותר להיות חלשה בדברים מסוימים ולא להיות מושלמת.
).
אז זה לא כ"כ מעסיק אותי..
)