זה המציאות!
נניח שבערב פסח כל עם ישראל, ואפילו רק חצי מעם ישראל, יביאו כבש ערב פסח לירושלים, ומתואם עם שוחט ומצוייד עם תנור ושפוד של רמון לצלות אותו, בודאי היו מכניסים אותם לאפשר לזרוק דמם על המזבח.
אז יוצר שכל מי שלא בא מוכן, שותף לביטול הקרבת קרבן פסח שהיא מצות עשה היחיד [חוץ מברית מילה] שעובר עליו בכרת!!
גם אלקנה אביו של שמואל הלך לבית המקדש כדי להביא קרבנות, ועם ישראל היו אדיש, אבל קמעא קמעא התעוררו ונתחדש שוב תפארת ימי בית המקדש בשילה. כהיום אפשר ללכת דרך האינטרנט ולעורר הלבבות של עם ישראל קדושים וככה לחדש את עבודת בית המקדש
-
מהרב אריאל שליט"א:
שאלה: לכשיבנו ישראל את המקדש בזמן הזה, ותעמוד שאלת חידוש העבודה, תתעורר גם השאלה, שבזמננו מוגדרים הכל כטמאי מתים, שכן, אין בידינו אפר פרה אדומה - כיצד אם כן תיעשה העבודה? האם ניתן להסתמך על ההלכה, ש'טומאה הותרה בציבור' ולהתחיל את העבודה בטומאה?
תשובה: כבר היו דברים מעולם, שהעבודה במקדש נעשתה בטומאה. וכגון, בעת הקמת המשכן בימי משה, חנכו את המשכן בטומאה, כמובא בדברי חז"ל, שהכנת אפר פרה אדומה, התקיימה רק ביום השני להקמת המשכן, והתחילו ביום השלישי להזות מי אפר פרה על הכהנים והלויים ושאר כל ישראל[1].
כך גם בימי חזקיהו לאחר שהעבודה במקדש הושבתה עשרות שנים בימי המלך אחז, חידש חזקיהו את העבודה, עם זאת, חגגו ישראל את הפסח בטומאה. ככתוב: "וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש השני... כי רבת בקהל אשר לא התקדשו... כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו"[2], וסופם שאכלו את הפסח בטומאה.
כך גם אירע בתחילת ימי הבית השני, שעבודת הקרבנות במקדש התקיימה במשך עשרים ושתים שנה, והכהנים הקריבו תמידים ומוספים בשבתות ובמועדים, והכל בטומאה. רק עם סיום בנין הבית בשנה השישית לדריוש, חגגו את הפסח בטהרה, ככתוב: "ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון, כי הטהרו הכהנים והלויים כאחד - כולם טהורים וישחטו הפסח לכל בני הגולה"[3]. ומבואר בתוספתא[4], שכשעלו בני הגולה, לא היה להם אפר פרה, וגידלו ילדים בטהרה עד גיל שמונה עשרה, והכינו את אפר הפרה האדומה. כך היא גם דעת רבי יהודה שם, שלא היה להם אפר פרה, ועשו את העבודה במקדש בטומאה. רק בשנת העשרים ושתים מן היום בו התחילה העבודה במקדש, כשהצליחו להכין אפר פרה, ניטהרו הכהנים והקהל, וזכו לעשות הפסח כולו בקדושה וטהרה.
וכתב רבי אשתורי הפרחי, שבימיו רצו בעלי התוספות שהגיעו ארצה לחדש את העבודה במקדש, זו לשונו: "רבנו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי... לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו... אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה, שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן במסכת תמורה... שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה"[5].
שאלה אחרת: שמא צריך ציץ לכפר?
תשובה: בזמן הזה שיש ציץ זהב טהור, שכבר הוכן עבור הכהן הגדול, כמו כן ניתן למנות כהן גדול - לפחות לזמן ההקרבה, ולקיים את העבודה כהלכתה, ממילא, החיוב לחדש את העבודה – אפילו בטומאה - בעינו.
_____________________________________
[1] ראה מסכת גיטין ס, א - ב; וכן בספרי פרשת נשוא 'בראש חודש הוקם המשכן, בשני לו נשרפה פרה, בשלישי היזה ממנו'.
[2] דברי הימים ב' ל, טו.
[3] עזרא ו, יט.
[4] פרה פרק ג, ג- ה.
[5] כפתור ופרח פרק ו.
ליקוט:
מצינו בחידושי הר”ן לסנהדרין .בגמרא (שם יא ,ב) מסופר "מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית והיה יוחנן סופר הלז עומד
:,לפניו ושלוש אגרות חתוכות לפניו מונחות ,אמר לו ,טול איגרתא חדא וכתוב ...לאחנא” (בני גלוותא בבבל ולאחנא דבמדי ולשאר כל גלוותא דישראל שלומכון יסגא לעלם מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא עדקין) הגוזלות רכים והכבשים קטנים .”וזימנא דאביבא לא מטא) זמן האביב לא הגיע (ושפרא מלתא באנפאי ובאנפי חביריי :ואוסיפית על שתא דא יומין תלתין, מהגמרא שם מוכח שהמעשה היה ברבן גמליאל דיבנה ,לא ברבן גמליאל הזקןץ
והקשה הר”ן - אם כן הרי היה זה לאחר החורבן ,ומה להם לגוזלות בשביל מחוייבי תורים ובני יונה לקרבן ,ומה להם לכבשים בשביל קרבן פסח ,שבשבילם מעברים את השנה? אלא - אומר הר”ן שאף לאחר החורבן היו מסתכלים בדברים הצריכים אילו בית המקדש היה קיים .”שאם יבנה הבית בימיהם יהיו הענינים על מכונם ,כמו שאמר לעניין יום הנף שיהיה” כולו אסור מטעם מהרה יבנה המקדש
ולכן היה נראה לענ"ד דוודאי בית המקדש לעתיד לבוא יבנה ממש בידי אדם, ומה שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך" שנדרש בתנחומא שירד למטה, הוא בית המקדש רוחני שיבוא לתוך בית המקדש גשמי כנשמה בתוך הגוף, וכמו שירד במשכן ובבית המקדש אש של מעלה תוך האש של הדיוט שנבער בעצים, וכן נראה במכילתא" עכ"להדברים ברורים שביהמ"ק הרוחני ירד משמים רק לאחר שנבנה בית הגשמי בידים - בפועל ממש, ובתעקבותנו לעלות להר הבית לבנות את ביהמ"ק הגשמי, מעכבים גם את הבית הרוחני.
ערוך לנר פרק ג' דסוכה דף מ"א עמוד א' (על רש"י ד"ה אי נמי" ]
"צריכים לידע הדינים, וגם היום אפשר שאם יתנו המלכויות רשות לבנות בית המקדש, מצווה לבנות, כמבואר במדרש דבימי יהושע בן חנניא ניתנה רשות והתחילו לבנות, ועיין בספר כפתור ופרח שרבינו חננאל בעל התוס' רצה לילך להקריב קרבנות בירושלים, א"כ הוא הדין לבניין בית המקדש" עכ"ל.
מנחת חינוך מצווה ה'
ראה לי דכל עיקר לימוד מסכת זו, הוא שנשמור בלבנו תבנית ואופן בניינו, למען דעת באיזה אופן נבנה... וכן כתב הרמב"ם בהקדמה למסכת זו, ואף על גב דבניין שלעתיד יבנה בידי שמים מאליו, על כרחיך צריך לומר דהך תנחומא שהביאו התוס', דברי הגדה הוא ואין למדין ממנה, אלא רצה לומר שהקב"ה יסייעם בדרך נס שיבנוהו" עכ"ל
התפארת ישראל בפירוש המשנה למסכת מידות פרק א' משנה א.
"מה"ר ברוך ז"ל אמר אלי שרבנו יחיאל מפאריס ז"ל (מבעלי התוס') אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה"
בספר כפתור ופרח פרק ו'
כתב וז"ל: "לכן בזמן הזה אי איתיהיב רשות להקריב קרבן פסח אין לבטל בשביל שאין לנו כהן מיוחס וסגי בבדיקת ד' אמהות אף שאין לנו יחוס אבות עד כהן שעבד"
חזון איש הלכות פריה ורביה סימן ב' דף יא
"כי בניין ביהמ"ק קודם למלכות בית דוד, כדאיתא בירושלמי אמתניתין וכל שכן קודם לתחית המתים",
תוס' יו"ט מעשר שני פ"ח מ"ב
"בניין ביהמ"ק קודם לקיבוץ גלויות"
תוס' אנשי שם(שם)
וז"ל: "אלא ע"כ שמע מינה, שבית המקדש עתיד להבנות קודם ביאת המשיח ואז לא יהיה עדיין ב"ד הגדול כלל, שלא יהיה עדין השבת השופטים".
הרדזינער רבי זיע"א בספרו מאמר פתיל תכלת עמוד קס"ה
"כיון שאין דברים אלו לעניין הלכה ולא לקיים עיקר מן העיקרים אין ראוי לדק דק בהם"
הרדב"ז כותב על שני הפרקים האחרונים של הרמב"ם בהלכות מלכים
-"גם אצל מרים הנביאה, נאמר 'ותצאנה אחריה כל הנשים בתופים ומחולות', ורש"י שואל, מהיכן היו להם תופים במדבר, אלא שנשים צדקניות ייחלו והאמינו כי קרובה ישועתם לבוא, ונערכו לכך והכינו להם תופים מבעוד מועד. כך, אם נוכיח לקב"ה כי אנו משתוקקים להקרבת הקרבן באמצעות עשיית כל מה דאפשר על כך, אפשר ונזכה לכך עוד השנה". רש"י.
- חזו"א אבן העזר סימן ב' "אפשר דבליכא כהן אחר לא העמידו חכמים דבריהם, לכן בזמן הזה אי איתיהיב רשות להקריב קרבן פסח, אין לבטל בשביל שאין לנו כהן מיוחס וסגי בבדיקת ד' אמהות, אף שאין לנו יחוס אבות עד כהן שעבד, ואפשר דהעמידו חכמים דבריהם אף כהאי גוונא. ושמענו שדנו בזה רבותינו אחרונים ז"ל, ועוד דנו משום חסרון תכלת לאבנט."
כאן משנים קדמוניות
http://ranaz.co.il/articles/article4798_19680303.asp
ידיעות מרתקות אודותיה בשנים האחרונות, וגם סיכום תורני יפה:
ר' יהושע מקוטנא (ה"ישועות מלכו") כתב לרב קלישר כדברים האלה: "בקרבנות ציבור צריך שיסכימו על זה רוב ישראל, והוא כמעט מן הנמנע כעת, אחר אשר נתפזרו ישראל בעו"ה בכל כנפות הארץ בגופם ובדעותיהם" – וכוונתו היא שמלבד הצורך שהקרבן יהיה שייך לציבור צריך גם שהציבור כולו, או רובו, יסכים לדבר! וכמו שהסביר תלמידו של הרב מקוטנא – ר' מאיר דן פלאצקי – בספרו כלי-חמדה [פרשת שמיני, סימן ג].
אלא שגם טענה זו אינה מהוה בעיה בקרבן פסח, שהרי קרבן פסח איננו קרבן ציבור ואין צורך בהסכמת הציבור להקרבתו. וכמו שכתב בפשטות הכלי-חמדה, והחזיק אחריו הרב פראנק: "גם להגאון מקוטנא אין מניעה זו אלא בקרבנות ציבור... אבל לא בקרבן פסח שהוא קרבן יחיד שדינו כקרבן ציבור לענין טומאה, ואין צריך בו הסכמת רוב ישראל" [מקדש מלך עמ' לח, טור מלכה].
ודעתו של ר' יהושע מקוטנא שלא ניתן להקריב קרבנות ציבור כאשר רוב ישראל אינם מעוניינים בדבר, אך בפשטות בעיה זו אינה קיימת בקרבן פסח, שהרי כל חבורה מקריבה את הפסח עבור בני החבורה בלבד [וכמו שכתב ה"כלי חמדה", תלמידו של הרב מקוטנא]. מספר האנשים המינימלי שנזכר לענין קרבן פסח הוא חמשים – "היו פחות מחמישים, אין שוחטין את הפסח לכתחילה" (הלכות קרבן פסח פ"א הי"א) – ואם-כן לכאורה די ב-50 יהודים המעוניינים בהקרבת הפסח.
