(מפתיע שהיו כמה רגעים שכן. ואני מכה על חטא)

היה בסדר, אני לא אגיד שלא. יכל להיות גרוע יותר.
אבל... זה לא ראוי.

לא רציתי ללכת. הרב אמר לי ללכת משום כיבוד הורים כי אחרת ימנעו דברים אחרים וזה הכרחי. והבעיה ההלכתית קטנה יותר, קו אם מקפידים וכו.
אבל לא. די. זה קשה בטירוף. כי בסופו של דבר כן יש בי רצון אם כבר אני הולכת לנצל את זה. וסתם לעמוד כל הזמן בפינה עם הספר זה קשה. ונכון שאני רגילה ללשבת בצד וללמוד, אבל לא בסיטואציה כזאת.

אז כן, ברוך ד', היה לי הספק לא רע. הרבה יותר משציפיתי. בסעודה יכולתי לשבת וללמוד בטבעי, מקסימום לזרוק כמה מילות נימוס של שלום לא אני לא מסתכלת עליך כן אני בתוך בני ישראל להתראות. וגם אח"כ כשהלכתי למועדון למעלה וישבתי וזה כאילו הייתי חלק כך שנוכל לומר לאבא שמה, אפילו השתתפתי במשחק. גם אם זה כלל לשבת ולזרוק מילים רנדומליות בלי קשר כי אתה לא טורח להקשיב.

(וזה לא היה חכם. כי בשבת רציתי להגיע לבית המדרש יהיה נעול אז הצטרפתי לאלו שישבו בצד ועשו לימוד משותף. ואוך קשה ללמוד עם מישהו שאין לך מושג איך קוראים לו ואיך הוא נראה. אח"כ מתפלאים שאין לי מושג מי מעביר. איך נדע?)

אני ניסיתי, אבא, באמת.
אבל זה חייב להיות כ"כ קשה?
אני רוצה את היכולת הזאת להנות כמו נערה נורמלית. לא מנוגד להלכה חלילה, אבל למה אני חייבת להעמיד את עצמי בניסיון הזה? רק כי אחרת יהיו בעיות גם עם הכשרות והתפילות?

(לפעמים אני תוהה מה היה קורה עם כל הדברים האלו היו פשוטים אצלי. ממחשבה שניה, בטח דברים אחרים היו קשים, אז במה הועלנו.)

(לפחות אז זה לא היה להנות או הלכה)

עוד שבוע בדיוק הם טסים. מה נעשה?
זה אומר לפחות שיהיה זמן להכשיר את הבית. עוד שניה פסח, קרבן פסח.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם