בתחומי המדעים - מי שרוצה להמשיך באקדמיה, אז הוא חייב דוקטורט ופוסט דוק (לרוב שניים ואפילו שלושה).
בשביל התעשיה, רוב משרות המחקר מחוץ לאקדמיה, פתוחות גם בפני אנשים עם תואר שני. (יש כאלה שרוצים עבורן דוקטורט, אבל לא הרבה).
מבחינת שכר בתעשיה - ההפרש בין תואר ראשון לתואר שני הוא די גדול.
בין תואר שלישי לתואר שני - הוא לא כזה משמעותי, במיוחד בהתחשב באבדן ההכנסה של ארבע שנים שבהם עושים דוקטורט (ובפועל, זה אף פעם לא פחות מחמש שנים וגם זה הישג).
חשוב לציין שיש כשל מובנה בכל הנושא של סטודנטים לתארים מתקדמים באקדמיה:
למנחה אין שום אינטרס שהסטודנט יסיים את המחקר שלו אי פעם.
מבחינת המנחה, הסטודנט הוא כח עבודה זול - כמעט חינמי - ואיכותי מאוד.
ברגע שהסטודנט חושב שהוא עומד לסיים, לרוב תופיע עוד דרישה קטנה או סגירה של פינה נוספת.
באופן אישי, אני לא מכיר אף סטודנט לתואר שני שסיים את התואר השני בשנתיים ואף דוקטורנט שסיים את הדוקטורט בפחות מחמש שנים. (אני מדבר רק על מדעים והנדסה).
אני גם לא מכיר כמעט אף סטודנט לתואר שני לא סיים על בטן מלאה (ולעיתים מרמור עמוק) על המוסד בו למד.
אני גם מכיר דוקטורנט אחד מאוד מאו רציני ומוכשר שאחרי שלוש שנים במחלקה מסוימת למדעים - מסיבה שאינה ידועה לי עד היום - התחיל דוקטורט בפקולטה אחרת. (ממדעים מדוקים למדעי המחשב).
3 שנים הלכו לפח.
בנוסף, חלק משמעותי בלימודי תואר מתקדם הם התעסקות בבירוקרטיה ובמאבקי אגו בין אנשי סגל. (את מי לצטט ואת מי לא לצטט, למשל).
סטודנט מחקר יכול לשרוף יומיים מהחיים שלו כדי להבין איך להכניס אות עיברית ל-latex. (מכיר סיפור כזה).
כלומר, לא באמת יושבים כל היום וחוקרים. רוב הזמן, עושים דברים אחרים.
אני מסכם את התופעה בשלוש מילים:
אקדמיה זה איכסה. (אבל מה לעשות, שזה כרטיס הכניסה להרבה מאוד תפקידים בתעשיה).
חשבתי על דוקטורט עד שסיימתי את התואר השני והבנתי שאין שום סיבה שאני אעביר את עצמי את הסבל הזה. במיוחד התלות המוחלטת באדם אחר (המנחה) - שכאמור, יכול למרוח אותי גם עשור.
לסיכום:
דוקטורט מתאים לאנשים שיודעים להסתדר בסבך של בירוקרטיה ואגו ורוצים משרה באקדמיה.
תואר שני מתאים למי שרוצים לשדרג את השכר ואת סוג התפקידים שקיימים בתעשיה.
)
) ופשוט לגדל ילדים בנחת בטבע בלי אקדמיה שנושפת בעורף עם סימוני נוכחות. 
