ילדה שחרחרה צוחקת למצלמה.

נער בר מצווה עם חליפה וכובע מחייך חיוך תם.

אמא יושבת על ספה, מסביבה שלוש בנות.

ילד בן שלוש עם כתר שעליו כתוב 'חזק חזק ונתחזק'.

ילדה מחופשת לכלה.

תמונת מחזור ת"ת.

אף אחד לא ידע מה יהיה עם אותם תינוקות ברגע שיגדלו, אפילו מעט.

כמה שתמונות משקרות.

איך שהכל משתנה.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)