הוא ברח כל כך רחוק,
הכי רחוק שהוא מצא מצה"ל,
ילד בן 20 ראה את החיילים שלו נהרגים.
בעודו כבול.
בעודו משותק.
הוא ראה את המוות, ולא פעם אחת
זה התקרב אליו, והתרחק.
היתה פעם אחת שזה ממש נגע,
הוא זוכר את זה.
זה אוכל אותו בלילות,
בלילות שכולם ישנים, הוא מסתובב ברחובות.
הוא כזה מותש.
פורים זה החג השנוא עליו,
הקולות של הנפצים הורגים אותי.
מכניסים אותו לסטרס, מחזירים אותו לעזה.
הוא ברח רחוק כל כך,
מנסה להוציא הכל מהראש,
מנסה בכל דרך אפשרית.
למה דווקא לו? הוא שואל את אלוהים.
הרי נלחמתי על ארץ הקודש, הגנתי עליה בנפשי.
ובמלחמות קשות, גם ילדים נהרגים.
ילדים שבקושי חיו את החיים,
ילדים שלפני שניה התחתנו.
ילדים שיש להם משפחה וילדים שאין.
אז הוא ברח כל כך רחוק,
הוא לא יכל לראות את המבט חסר האונים בעניים של ההורים של הראל,
הוא מבין אותם. כולם גדלים,
ורק הילד שלהם נשאר בן 19.
והוא יכל לעשות יותר, הוא היה יכול.
הוא יודע את זה.
אבל הוא היה משותק,
הכדור שנכנס לו ליד הכניס אותו להלם קרב.
את המפקד הדגול, שהצטיין בהכל.
אז הוא ברח,
כ"כ ברח.
רק לא להתמודד, אמא.
ככה הוא אמר. אני רוצה לברוח.
אני מבטיח שאחזור מתישהו.
אבל בנתיים תני לי לברוח.
היא ביקשה ממנו שיברח לכל חור בארץ, שילך לאיבוד בארץ.
אבל,
אי אפשר ללכת לאיבוד בבית שלך, אמא.
אי אפשר.
(שכחנו מהר מדי שאין לנו ארץ אחרת)