הבוקר כשראיתי אותך בתפילה, לא זהיתי אותך.
זכרתי אדם בגיל העמידה, איש משפחה, חבר של ההורים, חבר של המשפחה, שיער שחור-מאפיר, כרס קטנטנה שמבצבצת, משקפים מעט שמוטים והמון חיוך ושמחת חיים.
מולי ראיתי שלד, שבר כלי. אדם צנום, מבוגר בכעשרים שנה, קרחת בוהקת שמעוטרת בכמה שערות לבנות, לא זיהיתי אותך.
מבט שני הבהיר לי שזה אתה. היה זה אותו חיוך, חיוך חם שתמיד היה נסוך על פניך.
לימדת אותי שיעור עצום. אפילו חרב חדה מונחת - אל לו לאדם להניח עצמו מן הרחמים, כל שכן מן השמחה.



