אם לבד זה מה שאת צריכה אזאני אעזוב, אני אלך ואני אברח רחוק.
אבל את לא צריכה את זה, זה חרא. הלבד אוכל אותנו במקומות שלא ידענו שקיימים.
הוא שורף אותנו כמו גלים מלוחים על פצעים. הוא מכאיב לנו, כל כך מכאיב. הוא מגדיל הכל פי שמונה. פותח פצעים ישנים.
הוא מרטיב לנו את הכרית בלילה. הוא מטיש לנו את החיים. הוא פותח לנו חזיתות נגד עצמנו במלחמות שלא ידענו שקיימות.
הוא גורם לנו להיות אדישים ולעניים שלנו להיות כבויות. הוא גורם לנו לאבד את הסיבות לחפש טוב, הוא מבודד אותנו מהכל. כאלו אנחנו יחידים בעולם.
אז אני אשאר פה על אפם ועל חמתך,
ואני אכריח אותך ואותי למצוא טוב.
לאט לאט בכל יום. כי לא טוב היות האדם לבדו, מניסיון. תאמיני לי שאני לא מקשיבה לכל מה שאומרים. את הכל בדקתי. זה חרא. זה סיוט. אז לא לזבל לי את השכל שזה מה שאת צריכה.
אני פה תמיד. אני מבטיחה להיות פה ברגעים הכי קשים. הכי קשים לי, והכי קשים לך.
יהיה טוב.
אני כרגע משכנעת את עצמי, אבל יהיה טוב.
אני רק צריכה שתוציאי אותי מהלבד הזה שהורג לי את החיים.