היא חודרת לבבות בפשטות כזאת, שזה כמעט מצחיק. היא שורטת אנשים בקלילות כזאת שאפשר כמעט לטעות לחשוב שכלום לא קרה, שהכל כרגיל. אולם עד כמה בקול תאמר לא תוכל להשתיק את הצחוק המתגלגל בראשנו, שלעולם לא נשכח. את הקול הרך שמברר האם הכל בסדר. את הניצוץ העליז בקול הרועם ואת השמחה בלימוד. סתם דברים קטנים כאלו, אתם יודעים, שלעולם לא נשכח.
זה לעצור את החיים, ברגע אחד. ומיד להזכר שלא היה רוצה ליותר מרגע אחד. ולהאבק להמשיך הלאה, זה מה שהוא היה רוצה, אבל לתהות איך בכלל אפשר להמשיך הלאה.
זה לחיות את הסיוט ולחלום את החיים, זה להתגעגע בלילות (ולילל בגעגוע, אבל, בשקט) ולהכחיש בימים, זה לנשום את הלבד ולבודד את השקט. זה לא לתת לעצמך להרגע כי תמיד יכול לקפוץ עוד טקסט עוד רעיון עוד אזכור עוד תאריך מסומן בלוח השנה שימחק בזעם ובכאב. זה להודות לקב"ה על האמת, כי בטח יש בזה אמת, ולא לראות את האמת אבל להמשיך להאמין. לנסות לפחות. כי בסוף נגלה את האמת.
(מיתתן של צדיקים מכפרת, אך, אף קרבנות. למה נגרע?)
(זה לא שלאי מי אכפת)
- לקראת נישואין וזוגיות