בתור רווקה יש דברים שפשוט נראים לי סתירה..
אם השרשור לא ראוי לדון בו- בשמחה אפשר לסגור..
אני מחפשת מענה כנה , אמיתי בלי שום סיסמאות של לקדש את החול, למה זה ממש לא קונה אותי..
יש לי סתירה לגבי החשיבות של המשיכה לבין מה שבפועל מדריכים,
ואני לא מדברת רק על הדרכה של רבנים בני דורנו, אני מדברת גם על ספרים..
אם באמת צריך להמעיט כמה שפחות בהנאות ותאוות,
סבבה אם אנחנו לא שם, אבל אם זאת השאיפה,
אז למה אנחנו מחפשים רמת משיכה מקסימלית? (או לפחות ככה בעיניי זה נראה לי הכי בריא ונכון)
וגם אני רואה שככל שיותר עוסקים בתורה וקודש, התשוקה לדברים כאילו פוחתת...
כאילו יכול להיות שאנחנו פשוט שקועים בתאוות ומוכרים לנו איזו חשיבה לא יהודית על זוגיות ?
האם התורה בעצם בסופו של דבר שואפת שנבטל את התאוות ולא נרגיש צורך בהם? (אלא רק נעשה מתוך לשמה של מצווה?)
ואם כך, אולי בעצם לא צריך לשאוף לרמת משיכה מקסימלית ותשוקה בקשר?
יש פסקה שאני חייבת להעתיק מנתיבות שלום (טהרת המידות-קדושים תהיו) :
וביסוה"ע (ח"ב פ"ג או"ב) מבאר מה דאיתא בחז"ל (סנהדרין כו) שבנא דרש בתליסר רבוותא וחזקיה דרש בחדסר רבוותא.
רוב העם נטו אחרי ישיבתו של שבנא ע"פ מאמר חז"ל (שם: )
שבנא בעל הנאה היה והוא לימד לתלמידיו שצריך ליהנות מענייני עוה"ז, ואין לסגף את עצמו ולהינזר מתאוות היתר.
והיה חברו של פקח בן רמליהו שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה (שם צד: ),
וחזקיה מלך יהודה שהוא היה אוכל ליטרא ירק בסעודה (שם) היה מלמד לתלמידיו לפרוש מתאוות עוה"ז,
וע"כ רוב העם היו נוטים אחרי שבנא.
ומצינו שם כי שבנא וסיעתו נקראו קשר רשעים, ע"י הגברת תאוות היתר דין גרמא להון להיות רשעים,
וחזקיה וסיעתו תלמידיו שלימד אותם להגביר כח הקדושה, עליהם אמר קרא (ישעיה ח) וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב,
הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ומופתים בישראל מעם ה' צבאות השוכן בהר ציון.
תלמידים כאלה המקדשים עצמם גם בהיתר, הם יהיו לאותות ומופתים גם בתקופה של הסתר פנים, כי ע"י הכנעת החומר מתקדשים הם בקדושה עילאית.
ושזה ענה קצת על שאלתך...