רבות נטען כנגד "איחוד הימין" בעקבות הבלוק הטכני עם "עוצמה יהודית".
אפשר בהחלט להבין את חוסר הנחת שחשים חלק ממצביעיו מהעובדה
שקולם יכניס לכנסת את נציגה של זו האחרונה.
מאידך, אפשר גם לתהות מדוע הם מנסים להיות "צדיקים" יותר משופטי בג"ץ
שהעניקו לו "תעודת הכשר" להתמודד בבחירות לכנסת.
אך כמדומה שנקודה משמעותית מאוד נשמטה בדיונים הללו, ואסביר דבריי:
עד שנת תשנ"ב, הלגיטימציה של אש"ף כמועמד למשא ומתן
והרעיון להקים מדינה פלשתינית או אפילו להעניק לו "אוטונומיה" –
היו רחוקים מאוד מהקונצנזוס הציבורי בישראל,
והן היו נחלתן של מייסדי מרצ והמפלגות שמשמאל לה.
אעפ"כ, הן הצליחו ליצור במשך השנים תזוזה במערכת הפוליטית.
כיצד? פשוט מאוד: הן הלכו עם העמדות שלהם "עד הסוף"
ואף שאמנם לא עלה בידן, ב"ה, להקים מדינה פלשתינית (עדיין),
הן הגשימו, לצערנו, חלק ניכר מחלומותיהן (שכאמור, נראו כהזויים עד לא מכבר).
מכאן ניתן ללמוד על הערך הרב שבקיומה של מפלגה אידאולוגית,
שאמנם ייתכן שלא תיכנס לממשלה, אך יהיה בכוחה לייצר תזוזה משמעותית לכיוון ההפוך.
אף שמרצ לא הייתה חברה בשום ממשלה בכעשרים השנים האחרונות,
יו"ר מפלגת השלטון של הימין הצהיר לא אחת על כוונתו להקים מדינה פלשתינית.
יו"ר מפלגה אחרת בגוש הימין הצהיר על הכרה בבעלותו של אש"ף על שטחי A ו-B -
תוצאת הסכמי אוסלו מ"בית מדרשו" של שמעון פרס -
תוך וויתור על שלמות הארץ, על הריבונות ועל ההתיישבות באותם מרחבים,
והעיקר: קבלת האמירה העקרונית של השמאל, כי ה"פיתרון" נמצא בחלוקת הארץ.
האם לפני כחצי יובל מישהו היה מעלה על דעתו להגדיר רעיונות אלו כ"מצע של מפלגת ימין"?!
האם זהו הימין החדש או השמאל הישן, זה של לפני 25 שנים?!
המציאות החדשה מבלבלת מאוד: בעוד על חכמי הסנהדרין נצטווינו
שלא לסור מדבריהם אף אם יאמרו על שמאל שהוא ימין,
לא מצינו ציווי כזה ביחס למלך, נשיא או הנהגה אחרת.
בכל זאת, רבים מבני הציבור הדתי לאומי
שוקלים להצביע למפלגה שלפני כחצי יובל
מצעה היה משויך לשולי השמאל ההזוי,
וחלק מאנשיה היו נמנים על מצביעי העבודה (או אולי 'מימד')
משום שכיום היא אומרת על שמאל שהוא ימין ומכנה עצמה "ימין חדש"...
אפשר אולי להגדיר כ"הישג" ריבונות על שטחי C וסגירת המנהל האזרחי,
אך זהו "הישג" טקטי תוך הכרה בתפיסה האסטרטגית של השמאל:
השמאל רוצה לוותר על כל ה"שטחים", והימין החדש על חלק מהם.
השמאל רוצה לחלק את הארץ בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית,
וגם הימין החדש מקבל זאת.
ההבדל מתמקד בגודלה של אותה יישות עוינת. הבדל כמותי, אך לא מהותי.
לדברי בנט, לא נחזור לשדות בועז ורות בבית לחם, כי היא מסורה לאויבים.
לא נשוב אל עמק דותן לכפר על מכירת יוסף,
כי הוא בשטחי A ה"מקודשים" לערבים,
ולא נחדש את הברית בהר גריזים והר עיבל,
כי העיר שכם אשר בתווך נתונה למרמס זרים.
לזאת לא נוכל להסכים וידינו לא תהיה במעל.
עלינו לבלום תודעתית ופוליטית את התהליך המסוכן הזה
ולהחזיר את המערכת לכיוון הנכון.
על כן נחזק את איחוד הימין – ובכלל זאת עוצמה יהודית –
כמפלגת ימין אמתית הנאמנה לכל מרחבי ארץ ישראל,
מכוח השבועה האלוקית על הארץ כולה.
(תודה לרב מאיר גולדמינץ על חידוד הדברים)
