היא צריכה להיות גאה.
אני חייבת. אני חייבת.
כל החיים אני רק מרצה, את אמא ואבא,
את סבא וסבתא, את המורות את החברות.
את כולם חוץ מעצמי.
אני עדיין לא מרוצה.
אני מדברת איתך, תקשיבי לי בבקשה.
הלב והגוף ניתקו קשר,
עשו חרם, בנו גדר שקופה.
והותירו אותי לנסות לעמוד עליה.
קשה, אבל אף פעם לא חיפשתי לעשות מה שקל.
מרוחק, וקודר
אני רצה,
אני רצה
אני רצה.
עצירה, בום טראח. דמעות שקופות,
שקופות כמו הקיר שחוצה אותי
שקופות כמוני
שקופות.
"אני בורחת, טוב?"
אני בא איתך, נברח ביחד.
להרים שמעבר לאופק.
לחלום שמעבר לקיר
נברח, ונשאיר את הבלאגן מאחורינו,
לא שיש יותר מדי ממנו.
אבל הבלאגן בנפש איתנו תמיד,
אז נזרוק אותו בדרך,
נזרוק אותו בים, בין הגלים שמשתקפים בהם השמיים.
השמיים שבנויים מכ"כ הרבה רקיעים.
הכחול
הכחול
הכחול מזכיר לי איפה מקומי
מקומי האמיתי,
הוא מזכיר לי איפה סבתא.
הוא מזכיר לי שאני נסיכה
ונסיכות צריכות להיות בממלכה של אבא,
הוא שומר עליהם
אבל אבא שלי שומר עלי תמיד.
אבא.
אבא.
אבא
כואב לי, אתה יודע?
לבד לי.
אני רוצה אותך,
אבל אני לא מוצאת לרגעים,
אז אני בורחת.
אבא.
בוא נשבור חומות שקופות,
שמראות לנו כל מה שאנחנו רוצים.
אבל חוסמות אותנו מליישם.
חוסמות.
חוסמות.
הורגות.
בואו נשבור, כדי לייצור אחדות.
לייצור שלם.