מרגיש לי בודד. אני רוצה לדבר ואין עם מי. אף אחד ברשימת האנשי קשר. לא נחמד.

רק רציתי לעזור. למה לצעוק.

כל עם שאני חושבת על עצמי עולה לי בחילה. אני שונאת אותי. אני מגעילה אותי. אין לי כח לסבול אותי. 

למה לעזאזל אני כותבת ףה בכלל.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)