אני מפחדת להיות לבד כשהקן נשבר לי-
כשכל הענפים מתמוטטים אל הרחוב.
מפחדת להרגיש איך כל החום נגמר לי,
מעץ שלם נשאר עלה רטוב.

מפחדת מהרוח שמלטפת את פניי,
מהעוברים והשבים, ממחשבות.
מפחדת מדרכים ארוכות שלפניי,
מפחדים, מאכזבות, מאהבות.

אני מפחדת להיות לבד, כמו תמיד-
מחבקת את עצמי והשמיכה.
מפחדת מכל מה שיש לי להגיד,
מלדעת מה באמת אני צריכה.

מפחדת שתלכו, שאשאר לבד בחדר,
שהמפלצת בארון פתאום תציץ.
שהשדים שקברתי יהיו פתאום בסדר,
ולא אוכל יותר לנשום או להרגיש.

(אף-אחד לא אוסף עלים שעל הכביש,
אף-אחד לא נשאר כשהמטר ממשיך,
אף-אחד לא ישאל מה איתי היום,
אף-אחד לא אוהב לב-שבור פתאום)

ובאמת, אני יודעת, אין לדעת שום דבר-
אם תיעטף כף-יד שלי בגוף אחר.
אם יבוא עתיד שלי, או יחבקני העבר.
ההווה שלי שקט, הוא לא זוכר.

אני מפחדת לגלות שכל הזמן אני לבד-
גם כשניסיתי למות, להיגמר.
מפחדת להבין שלא יבוא כבר אף אחד,
וגם מי שהלך- הוא לא חוזר.