איזה שיר ישן
פתאום צץ וחזר לי לראש בלי לבקש רשות.
- - -
ושוב געגוע פגוע נגוע
ברעד
זכרונות
גופי בלי גופך שוב גווע שוקע שוקע
שוקע
כאן לבד
בין הקירות
אי יורו
אי יורו
ובוכה אל הקירות 
(דיויד ברוזה, בוכה אל הקירות.)
- - -
היה טוב אתמול
משוחרר (תרתי משמע |משועשע|)
קצת (הרבה) הזוי.
חברות זה דבר נפלא.
ומסוכן.
זה משאיר משקעים שלא נעלמים בקלות
דברים שגורמים לגוף והנפש לפעול בצורה בלתי-צפויה.
אעעעה.
אני רוצה שוב זוגיות
התחושה הנפלאה הזו של ביחד.
לא שכחתי את הקשיים
לא שכחתי את כל האתגרים והנפילות שהיו.
אבל אבא, אני כל-כך רוצה את זה.
זה מקור אדיר של כח.
שוב השאלה הישנה הזו, אלא שעכשיו יש לי תשובה.
אבל...
|מריר| |מיואש קצת|
כרגע אין לי את הכוח
ואני צריך להגיע למקום בו אוכל בכלל לנסות.
|נאנח|
why is my resolve so weak?
I know I really want to be that.
משהו בי מקווה שיבוא איזה אור גדול
יקפיץ אותי קדימה, מעל המכשולים אל השלב הבא
ואז אוכל להתקדם משם בעצמי.
אבל אין הנחות.
אני אוהב לדבר.
אידאלים, מטרות, רעיונות נעלים.
מוסר וחסד ועשייה בעבודת ה'.
אבל בפועל...
בבחינת "מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", אלא שבין לבין אין גוף.
אז יותר כמו "לבי במזרח וגופי בסוף מערב".
זו תקופה חזקה לשיר הזה.
- - -
צמאה לך נפשי
כמה לך בשרי
בארץ ציה ועיף
בלי מים.
כן בקודש חזיתיך
לראות עוזך וכבודך
(בחרתי דווקא את הביצוע של אביתר, כי הרגש שלו כחוזר בתשובה נכנס אליי ישר ללב. הזעקה של "צמאה לך נפשי" אמיתית ועצמתית כל- כך.)
- - -
אין מים אלא תורה. ובלי מים... הצמאון הזה הורג.
כל דבר טוב שמופיע גווע מהר.
צריך להרגיש את הצמא. ואצלי הוא טובע ומושתק ע"י דברים אחרים.
Escapism. מבוכים ודרקונים. |משועשע קצת|
אני צריך מורה נבוכים למבוך הזה.
ויותר מהכל
רצון עצום
שיעיף אותי קדימה מעבר לכל השטות הזו.
הו, בשכל אני יודע היטב מה צריך.
אבל אני לרוב לא רוצה את זה, על-פני השטח.
מלך, למך וכלם.
אני לרוב למך בתקופה הזו, כך שלפעמים יש תעצומות נפש ואני עף למעלה (ואז מתרסק מעט אחר-כך).
- - -
מילים: מתוך תפילת יום כיפור
לחן: ר' שלום חאריטונוב
כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר,
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת,
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ,
בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
