קיר ליד קיר, צמודים ככה במשך שנים. כשהיו קטנים תמיד צחקו שיעשו חור בין כל האבנים והטיח, ותהיה להם מנהרה ישירה לעבור בין הבתים ולשחק
המרצפות האדומות כבר דהו מזמן ממשחקי כדורגל ונעליים של ילדים שרצים לתפוס את הדגל, מהר מהר לפני שיתפסו אותך ותוקפא
המרפסות צפו אחת על השניה, חבלי הכביסה מתוחים עליהם ומזכירים את מלחמות האטבים שפעם נערכו כאן, מי מצליח לזרוק הכי רחוק ומי מצליח לקלוע למרפסת השניה ומי יודע לתפוס, ביד אחת נחשב בונוס
המרפסת צופה על הטרפולינה בבית הימני. פעם כל השכנים היו עושים עליה תורנות, מי ישחק ומי יקפוץ, עד שנקרעה הרשת והטרמפולינה נשארה בודדה, בלי צחוק של ילדים קטנים שיתגלגלו עליה

לא, לא לגמרי בודדה. הוא הבין את זה בפעם הראשונה, כששמע מהמרפסת השמאלית ניגון דק של חליל, סדוק ורועד שכזה
בין התריסים הוא ראה אותה יושבת על הטרמפולינה בחולצה דקה, הרוח מצמררת אותה ומרעידה אותה כמו את הנגינה. שברי תווים קטועים ומרוסקים שהתחברו ביחד למנגינה שקטה שגרמה לו לשקוט לרגע

התווים היו מאז ומתמיד חלק מעולמו, ובפעם השניה והשלישית שנשמעו צלילי חליל שבורים, הוא תהה לעצמו האם החליל זקוק למישהו שינקה אותו, או שאולי היא צריכה שיפוצניק שיאחה אצלה דברים בפנים

היא לא החליפה איתו מילה כבר שנים, עברה בראש שלה המחשבה כשהוא דפק אצלם בדלת לבקש שתי ביצים. בטח, קחו ואין בעד מה בשביל מה יש שכנים, וזה רצף המילים הכי ארוכות שהחליפה איתו מאז, מאז. מאז משחקי הכדורגל הקטנים בשבת בצהריים, מאז נסיונות צולחים ומוצלחים פחות לחטוף את הדגל ולתת דוחות לאופניים סוררים בכביש שסומל על ידי מקלות מטאטא.
היא יצאה לטאטא את הגינה כששמעה את הקלידים והקשיבה להם, לרחש הלא ברור שיש במעבר בין התווים, לשקט שהיה במנגינה העדינה של הפסנתר. המטאטא נשאר ללא מעש ביד שלה גם כשהקלידים החלו לכעוס, כשהנקישות נעשו מהירות יותר ומרווח הנשימה קטן יותר, צפוף יותר, חונק. והיא המשיכה להקשיב נפעמת כשהמנגינה חזרה ושקטה, כמו סערה שנבלעה בים וכבר לא נותר לה זכר.
ומידי פעם, במוצאי שבתות, היא היתה נעצרת ליד הבית הימני ומקשיבה לקלידים ולפסנתר ולנער שדיבר מתוכם


דואט של חליל ופסנתר
קוראים זה לזה ועונים זה לזה, ומדברים זה עם זה דרך קיר משותף בין שני בתים