התאים לי לכתוב שעכשיו אין מי שיקשיב תמיד ובלה בלה בלה, אבל אין לי כוח לבולשיט הזה.
במקום זה אני אכתוב על החור.
זה חור רגיל, לכולם יש אותו, והוא צריך להתמלא באיזושהי צורה כדי לא להפוך לחור שחור. מהר מאוד הוא הופך לחור שחור, אגב. צריך להיזהר.
כל אחד ממלא את החור בצורה שונה. אוכל, סקס, ידע, שליטה, כאב - הם רק חלק מרשימה בלתי נגמרת של מילויים אפשריים. אני לא יודעת אם יש מילוי נכון. אולי צריך לשאוף למלא את החור בעצמנו, מי יודע איך עושים את זה.
אז החור שלי הוא חור די ממוצע, הוא מתמלא כשהוא פוגש אדם אחר (וחור אחר, כן.) זו לא חייבת להיות פגישה רומנטית, שלא תטעו. מספיקה גם פגישה אקראית עם חבר ישן כדי שהחור ישתוק לכמה זמן והבטן תרגיש מלאה ונוחה.
הבעיה היא שכמו שהוא מתמלא במהירות, ככה הוא גם מתרוקן. זה קורה ברגע. פגשתי, שמחתי, התמלאתי; נפרדתי, ורגע אחר כך עולות הדמעות. הן לא יורדות דרך העיניים, הן סתם יושבות במאחורה של הראש ומחכות שהחור יתמלא שוב. ובדרך כלל לוקח זמן בין מילוי למילוי, אז הן שוקעות מכוח הכבידה וממיסות את הגוף ומגדילות את החור עוד קצת.
זה סרט קבוע. אני פוגשת מישהו אהוב (שוב, לא במובן הרומנטי) בירושלים נניח, ככה זה בדרך כלל, עולה על האוטובוס הביתה ומתיישבת מאחורי הדלת האחורית, רואה אותו או אותה מתרחקים ומתכווצת מבכי. וככל שאני יותר שמחה בפגישה ככה הצריבה חזקה יותר - הפתעה, את לבד.
אז זהו. גם בלילות אני לבד כי הוואטצאפ שותק פתאום והפייסבוק לא מתחדש למרות שאני מרעננת כמה פעמים.
אני אלך לישון עכשיו. ביום ראשון יהיה לי כיף גדול, וגם בשני ובשלישי ואולי גם ברביעי, אם הם יזרמו. בחמישי קצת פחות. בעצם אולי בחמישי אני אשב עם דניאל, זה יהיה נחמד.
אני צריכה לזכור בראשון לקנות לו כבר מתנת גיוס (וסנדלים, אני חייבת סנדלים)
במקום זה אני אכתוב על החור.
זה חור רגיל, לכולם יש אותו, והוא צריך להתמלא באיזושהי צורה כדי לא להפוך לחור שחור. מהר מאוד הוא הופך לחור שחור, אגב. צריך להיזהר.
כל אחד ממלא את החור בצורה שונה. אוכל, סקס, ידע, שליטה, כאב - הם רק חלק מרשימה בלתי נגמרת של מילויים אפשריים. אני לא יודעת אם יש מילוי נכון. אולי צריך לשאוף למלא את החור בעצמנו, מי יודע איך עושים את זה.
אז החור שלי הוא חור די ממוצע, הוא מתמלא כשהוא פוגש אדם אחר (וחור אחר, כן.) זו לא חייבת להיות פגישה רומנטית, שלא תטעו. מספיקה גם פגישה אקראית עם חבר ישן כדי שהחור ישתוק לכמה זמן והבטן תרגיש מלאה ונוחה.
הבעיה היא שכמו שהוא מתמלא במהירות, ככה הוא גם מתרוקן. זה קורה ברגע. פגשתי, שמחתי, התמלאתי; נפרדתי, ורגע אחר כך עולות הדמעות. הן לא יורדות דרך העיניים, הן סתם יושבות במאחורה של הראש ומחכות שהחור יתמלא שוב. ובדרך כלל לוקח זמן בין מילוי למילוי, אז הן שוקעות מכוח הכבידה וממיסות את הגוף ומגדילות את החור עוד קצת.
זה סרט קבוע. אני פוגשת מישהו אהוב (שוב, לא במובן הרומנטי) בירושלים נניח, ככה זה בדרך כלל, עולה על האוטובוס הביתה ומתיישבת מאחורי הדלת האחורית, רואה אותו או אותה מתרחקים ומתכווצת מבכי. וככל שאני יותר שמחה בפגישה ככה הצריבה חזקה יותר - הפתעה, את לבד.
אז זהו. גם בלילות אני לבד כי הוואטצאפ שותק פתאום והפייסבוק לא מתחדש למרות שאני מרעננת כמה פעמים.
אני אלך לישון עכשיו. ביום ראשון יהיה לי כיף גדול, וגם בשני ובשלישי ואולי גם ברביעי, אם הם יזרמו. בחמישי קצת פחות. בעצם אולי בחמישי אני אשב עם דניאל, זה יהיה נחמד.
אני צריכה לזכור בראשון לקנות לו כבר מתנת גיוס (וסנדלים, אני חייבת סנדלים)
