כשיש אותה, זה ממלא. זה משמח, מהפנט.
אם לאחרים אין אתזה- הם מקנאים. ממש כמו במכת חושך עם המצרים מול היהודים. מקור לגאווה.
לשמחה. אושר.
זה גם ממכר. אתה כל הזמן תפוס בזה. זה מלא חידושים. מהפכים, אבל, שוב, כשאתה בפנים. אתה מוכן אפליו לירידות בגלל העליות שבאות אחר כך.
אתם יודעים, אהבה זה אור.
אבל כמו אור, כשזה נגמר, אז זה נגמר. תנסו לכבות אור.
לא נשאר כלום אחר כך
כאילו בכלל לא היה אור.
מן אשליה אופטית כזו. אולי פטה מורגנה.
אומנם כשנכבה האור, וטיפה מתרגלים, אפשר פתאום לשים לב לדברים אחרים מסביב.
אנשים שנמצאים מסביבך, וגם להם קשה. חפצים שמושלכים על הרצפה. וכדאי להיזהר.
אבל אני אישית עוד לא נתקלתי בשום אלומת אור שאחרי שנכבתה הותירה חלל כל כך גדול.
וחור שחור וחשוך בלב. זה שמור רק לאנשים האלה שבלי הכללות מיותרות, חושבים רק על עצמם.
