עבר עריכה על ידי עיגול שחור בתאריך ט"ז בניסן תשע"ט 01:06 עבר עריכה על ידי עיגול שחור בתאריך ט"ז בניסן תשע"ט 01:05 עבר עריכה על ידי עיגול שחור בתאריך ט"ז בניסן תשע"ט 01:05 @שפיות מוקדש לך. המ, שמיכה.

בסופו של דבר הלילה תמיד מגיע ומושך אותי איתו,
שעות מתחת לשמיכה עבה שמאכסנת בתוכה את כל המסכות שהיו לי לאורך כל היום.
ככה זה קורה, כל לילה. באותה מיטה.
כשהעניים מסרבות להעצם, והמח מפיק מחשבות שלא ידעתי שקיימות בתוך הגוף הקטן הזה שרק רוצה שקט.
שקט, זה משאלה גדולה מדי?
אף פעם לא איחלתי לעצמי חיים גדולים, אני אוהבת יותר את הקטן והאמיתי מאשר את הגדול והמזוייף.
אחת בלילה.
והשינה לא נראית באופק
ככה זה, כל לילה. מתחת לאותה שמיכה. בסופו של דבר המחשבות יגררו דמעות. ודמעות יגררו את הבוקר.
שיכריח אותי לגרור את עצמי מהמיטה העניים אדומות מבכי ומחוסר שינה.
אנשים לא מבינים לפעמים, למה את לא הולכת לישון פשוט? הם שואלים.
פשוט, ממש פשוט. לפעמים גם אני לא מבינה למה כולם מצליחים ואני תקועה ביחד עם המחשבות שלי בתוך מיטה קטנה שמכילה כבר יותר מדי סודות.
פשוט, פשוט. את חייבת להבין. בסופו של דבר את הפסיכית שבלילות ארוכים תוהה לעצמך מהי מהות החיים.
פשוט, איכשהו תמיד אני אמצא את הדברים המסובכים.
ואולי זה היעוד שלי, ואולי זוהי מהות החיים. ואולי ככה אני אצליח לעזור ליותר אנשים. אולי
אבל בנתיים,
זה אחת בלילה והשינה לא נראית באופק.
ואני,
אני בסך הכל ילדה קטנה שרוצה לישון מתחת לשמיכה עבה שמכילה כל כך הרבה ניגודים תהיות מחשבות וסודות.

אני זמינה.

היו שעות ספציפיות בלילה, שהייתי קמה אל שמיים כחולים כהים, בשעות שאני הכי שונאת.
תחילת עלות השחר, שעה מצמצמת ומעלה גוש בגרון עד בחילה, עד תיעוב.
הייתי מושכת את השמיכה אליי ומתחפרת בתוכה ומתפללת לאלוהים שיציל אותי מהשעות המתות האלה, ושואלת חזק בשקט למה אתה מעיר אותי דווקא בהן, מה אני צריכה לגלות בהן
עד עכשיו לא גיליתי. הייתי בטוחה שמתישהו ההרגשה הזאת של זרות לעצמי, לעולם, תפסיק לבוא בזמן הזה, אבל היא לא.
אולי זה הרעיון של הדקות האלו, הבנה של ניכור, של חיפוש שייכות לעולם הזה בתוך שמיכה בלי תשובה.

זה יפהעיגול שחור

❤.שפיות

..,,,,,,,,

כשאני קוראת אותך, יש לי חשק לכתוב גם. כמה את מביעה.
מדהים וכואב ועוד מלא רגשות.

תודה!שפיות

כיף לשמוע שקוראים

חומות.עיגול שחור

אוקישפיות

זוכר אז, כשזרקנו הכל מאחורינו ואתה לקחת חמישה תפוחים, מצית וכסף ואני אפילו את זה לא, ונסענו לצפון בטרמפים. באיזשהי נקודה בדרך נדלקו לך העיניים וביקשת מהנהג לעצור. פה, הוא שאל בהרמת גבה, לא תרצו לנסוע עד הישוב הקרוב או משהו?
לא, תודה. ענית וירדת במהירות מהרכב, לא שוכח לקחת את התפוחים והמצית. את הכסף אני זכרתי לקחת. שטר של מאתיים, מגוהץ.
היינו באיזה הר ירוק בטירוף, שומם כמו מדבר, אפילו חיות לא ראינו. היינו לבד ואתה שאגת בשמחה קמאית. רואה, אתה צעקת עליי בחיוך, איך יפה פה יאלוהים.
ואני רק רציתי איזה סרט ופופקורן אם אפשר, מתחת לשמיכה. הסתכלתי לשמיים, עוד מעט ירד גשם. אמרתי לך עידו, אולי נסגר על מקום לישון ואתה עשית לי פרצוף המום והצבעת על האדמה. מה, שאלת בעיניים פעורות. מה
כמה שעות אחר כך, אחרי ששרת שירים עד שנהיית צרוד בצעקות לא מוזיקליות במיוחד, נשכבנו על האדמה ועצמנו עיניים. תמיד היית יותר טוב בלהנהיג. הרגשתי את המחסומים ביני ובינך גדלים, ותהום נפערה ביננו כמו שאומרים. איך שאני הלכתי ונמשכתי ללמטה, ואתה- באיזה ריקוד משוגע רק גדלת יותר מעצמך בכל פעם. לא הצלחתי להבין אותך אז. בעצם מאותו היום חשבתי שאני לא רוצה להבין אותך. איפה אני, שבוי ברצונות נמוכים ובתרבות רדודה ואיפה אתה, מאוהב כל-כך בטבע עד שאתה לא שם לב שסבלתי שם, מלא תיעוב עצמי וקנאה שם לידך, כל-כך מושלם על אדמה עוטפת.

לא יודעת איך המילה הזאת מזכירה לי את אבא, אולי כי הוא כל פעם חוזר ואומר שהוא פרץ חומות.
והוא צודק,
הוא מן השראה בעיני, אבא שלי. פרץ חומות של אכזבה, ועניות.
והנה חומות של תקווה.
הלוואי והוא היה נותן לאנשים להכיר אותו באמת, הם היו מבינים למה אני כ"כ מעריצה ומעריכה

שלוםעיגול שחור

דמות קטנה על מיטה ענקית, מכוסה באלפי שמיכות וחיוורת כמו סיד,.
אמא יושבת ליד המיטה, אני רואה שהיא בוכה מבעד למסיכה האמיצה הזאת, מתפללת לנס.
ואבא, אבא מטפל בילדים. ממש לפני שניה הוא היה כאן , אבל מדי פעם אמא והוא מחליפים.
דמות קטנה שכובה על מיטה ענקית,
לחדר נכנס רופא בחיוך מאיר. שלום הוא אומר ומהנהן לאמא.
ואל הילדה הקטנה במיטה הוא שולח יד לבדוק מה איתה.
הוא לוחש לאמא שזמן לזריקה, הוא חושב שהיא לא שומעת. אולי היא קטנה אבל היא לא טיפשה
כבר אין לה כוחות להתנגד, היא מוטלת על המיטה כמו גופה.
ובכוחות אחרונים היא לוחשת:"אמא, בבקשה לא. זה מכאיב לי. אני לא רוצה".
ואמא מחייכת, את החיוך העצוב שמחייכים רק לילדים קטנים.
והיא יודעת שזה לא יעזור, כי זה אמא. ועדיף שאבא היה כאן הוא היה מרחיק ממנה את כל האנשים הרעים, ומכאיב למי שמכאיב לה.
כמו אז, כשהראל הרביץ לה, ואז אבא צעק עליו. כל כך צעק שהראל הגדול בכה.
היא תמיד היתה ילדה של אבא, אבא שעשה הכל בשבילה.
הרופא מזריק לה שוב את החומר הזה, שעושה אותה כל כך חלשה.
והיא בוכה, כמו תמיד.
ואמא ביחד איתה

איך אהבתי אותו ברגעים האלה, כשהוא היה מתעורר בלילה, מתנשף ובוכה וצועק שמות שלא שמעתי עליהם בכל הקשר שלנו. איך כמהתי לעטוף אותו ולשמור עליו מכל הרע הזה שגורם לו לייבב כמו הילדים שלו. איך נבהלתי מחילופי התפקידים האלה, שהסיוטים שלו הכריחו אותנו לעשות. באחד הלילות, אחרי שהאיש הגדול והחזק הזה, עם העיניים הטובות התייפח אל חיקי כשהוא ראה מול העיניים שלו את החברים שלו נהרגים כאילו זה קורה עכשיו, ולא לפני עשר שנים, שאלתי אותו בשקט מה יכול לעזור לו.
הוא הרים אליי מבט מיוסר, ומיד הזיז אותו, כאילו פוחד לפגוע בי בעוצמת הכאב שחש. אני לא מתחרט על שום רגע בחיים שלי, הוא אמר מילה אחר מילה כאילו הוא חורט אותן ברעד ובאיטיות. אבל הייתי נותן הכל בשביל מציאות שונה. בניגוד ליואל ולרן שנשרפו שם חיים, מתחת לטנק הזה הבוער, ואני בטוח שיגידו לך שהם מאושרים על הדרך שבה הם מתו, אני לא יכול להפסיק לחשוב שהצרחות האלה שאני שומע מאותו יום ועד עכשיו היו נמנעות אם לא-
אם היינו-
אם היה-
הוא נחנק והשתתק כשליטפתי את ראשו בנוחם. שלום? שאלתי אותו בלחש.
הוא הניד בראשו לשלילה. עיניו היו מפוכחות מתמיד, וקרועות. נתתי לשאלה להדהד בחלל החדר שסגר עלינו והצמדתי את הפנים שלי לשלו. דמעה נתלתה ביננו, ולא ידענו למי משנינו היא שייכת.

זה ממש הזכיר לי את אח שליעיגול שחור

וגרם לי לבכות.

סליחה.
חיבוק

הכל טוב, זה פשוט ככ עוצמתי
רוצה לתת מילה?

אימלה. איזה מדוייקמתנחלת גאה!

תורהשפיות

החיים שלנו היו ככה מאז ומעולם, נולדנו למשפחה כזאת. היתה לי תקופה שהתרסתי החוצה, כבר לא רציתי את כל הבלאגן הזה שנקרא תורה, שנקרא אלוקים.
אז התדרדתי למטא, וככל שיותר למטא ככה קשה לעלות.
מצאתי את עצמי עם חיים שחורים, שחורים כמו המוות. המוות שכל כך רציתי שיבוא ויקח אותי ויגאל אותי מככ הרבה ייסורים.
אבא ואמא פחדו עלי, במיוחד אמא. היא היתה בוכה בלילות, הייתי שומעת את זה כשהייתי נכנסת מאוחר הביתה. מה יהיה עליה? היא היתה שואלת את אבא.
אבל הייתי אדישה, אדישה לנהל, ולכולם ובעיקר לעצמי.
הייתי כל כך קרועה מבפנים, ולא נתתי לאף אחד אפשרות לבוא ולתפור את הגרעין של הנשמה שלי שמזמן כבר לא הצליחה להחזיק את עצמה במצב שפוי.
אני זוכרת את הרגע שהחלטתי שזה נגמר, זה היה בלילה ממש מאוחר. בפורים, ישבתי ברחוב לבד. כשכל העיר הייתה אורות ורעשים של אנשים שיכורים. ואני בכיתי, כל כך רציתי שמחה. כל כך רציתי.
והיה נמאס לי לרדוף אחרי עצמי בצללים שלא נגמרו,אף אחד לא הכיל אותי. אף אחד לא הצליח.
ואני לא רציתי שמישהו יכיל את כמויות הכאב שנחרטו לי על הלב.
אתם יודעים, אז גיליתי את ה' בדרך שאני רציתי. ואולי זה קלישאתי, אבל זאת היתה הגאולה הפרטית שלי לכמה שניות. שהחלטתי לזרוק את כל החרא ולחיות.
והנה הוא תמיד איתי, אני פשוט צריכה לחפש אותו. להצמיד אותו אלי.
בסופו של דבר זה באמת הכי טוב.

וואו.מתנחלת גאה!

את מדהימה

תודה.עיגול שחור

ילדונת. זה יפיפהאופק.

תודה חיים.עיגול שחור

אומרים שאם שלמה המלך היה מכיר מקרוב אהבתם של שני תלמידי חכמים, הוא היה כותב את שיר השירים עליהם ולא על בעל ואישה. מכיוון שבזוגיות הגוף מחבר בין שני בני האדם, וכששני אנשים שלומדים יחד תורה באהבה עצומה, היא מתיכה את נשמתם.
אני לא זוכרת מתי אני והיא התחלנו את המסע שלנו, הצועק, הבוכה, הרוקד בתוך עולמה של תורה, אבל אני יודעת בכל ליבי שהדרך הזאת ליבתה אותי והתיכה את נשמותינו. עברנו עולמות של אש, של צרחה פנימית שחיפשנו לה תשובות שם, בדחיפות של חיים ומוות. לקחנו אחת את ידה של השניה, וירדנו לחולל בכרמים המופלאים האלה, של מילים עתיקות, של חוכמה קדמונית שגדולה ממנו ומהכל ביחד. אספנו אותיות וניגבנו בהן את דמעותינו הצורבות על הכאב המשתק הזה שלנו. ביחד כתבנו מהן מכתב אהבה לאלוהים.
באולמות של טהרה התבוססנו בדמנו, כעסנו וקיללנו ושתקנו ונפתחנו. אמרו או חברותא או מיתותא, ואנחנו בחברותא ביקשנו נפשנו למות.
עולם קשה ואיום נגלה לפנינו, עולם מכאיב, והעולם הזה לימד אותנו לאהוב את עצמנו. שחטנו פרות קדושות ויבבנו שכשגילינו שעוד לא התחלנו את הדרך. אבל אז נאספנו אל עצמנו, נתלנו אחת על זרוע השניה וחזרנו ללכת באולמות התורה. ואהבנו, אלוהים, כמה שאהבנו. אהבת מוות, אהבת חיים

..אופק.

שקטעיגול שחור

כל לילה הייתי קם מאותו חלום מוזר. ובחלום הייתי שומע את עצמי שותק עד שהשתיקה בעולם נגמרת, ורק הקול נשאר
כשהשתיקה נגמרה, אנשים הפסיקו לנשום בהדרגה, עד שמתו. ואני היחיד שנשאר, יודע שאני נשמתי אליי את כל השקט ובגללי מתו כולם.
כל לילה חלמתי את החלום הזה, מנסה להיזכר למה ובאיזה שלב של החיים שלי זה התחיל. הייתי בנאדם רגיל עד שעמום, מדבר או שותק לפי החשק, שום דבר מיוחד. לא בולט יותר מדי, גם לא נעלם. אבל בחלום שלי הרגתי את כולם

היה לי כישרון. לא הייתי נראית מדהים ולא פיזרתי אבקת כוכבים, אבל לאט ובהתמדה הייתי סוללת לי דרך אל לבבות האנשים. עוד מילה שם, מילה פה; חיוך נבוך וצחוק שקט. מתן הוראות לעצמי. עכשיו תשפילי ריסים, עכשיו תרימי אותם ותציצי חזרה. תבליטי את הגומה כאילו בדרך אגב ותסיטי את השיער. עכשיו תתכנסי אל עצמך, ותרפי את הצוואר. הייתי אומנית של תשומת לב שקטה, של מים שמטפטפים ומטפטפים עד שנוצר חור שיכיל אותי אליו. וכשאנשים נכנעו בסוף וכמהו אליי, הייתי נעלמת.

ידעתי שאני קיים. כלומר, היו לי משפחה וחברים, היה לי את החדר שלי ואת הכיתה שלי, היה לי רקע, היה לי גוף. היה לי גוף? הייתי סופר שניות כדי לוודא שהזמן באמת עובר, שאני באמת נמצא פה ולא חלק מסיפור. הייתי צובט את עצמי כדי להרגיש כאב, הייתי שובר דברים כדי לראות שאני מסוגל לשנות ולפעמים השתגעתי. כשזה קרה, הייתי מתכנס לתוך מה שדימיינתי כעצמי, ומתאדה לאט אל מעבר לחלל ולזמן. הרבה יותר נוח כשאין לך מילים ותחושות, הרבה יותר פשוט
כשאתה אינך
כשאתה נופל
שאתה תהום

זה חודר לעצמות ולא מרפה, הרעש הזה שכולם לא מפסיקים למלא בו את החיים. זה הורג אותי,
השנאה שאני מרגישה יכולה לטמטם אותי.
אני שונאת רעש ואני כ"כ ממחלת לרגעים השקטים שלוקחים אותי איתם ושואבים אותי לאינסוף שלא קיים.
זה לא מובן, בדיוק כמוני.

..מפורקת.

את שקטה, היא לחשה
הכל בסדר?
אני שקטה, לחשתי
הכל בסדר

השקט שלי, הוא הרבה יותר גדול מהרעש
תמיד ידעתי
אנשים מפחדים ממנו, ובורחים
וגם אני הייתי ככה, במשך שנים

הפחד הזה, לגלות את עצמך
חוסר הוודאות מי זה באמת אתה
הם גורמים לברוח, לפחֶד עד כאב
וזה ברור, זה שורף

תמיד רציתי, לאהוב את השקט,
לתת לעצמי לחבק
ופחדתי
והרעשתי.

(והלוואי שהייתי במקום הזה באמת
כי הפחד מהשקט
הוא משתק)

ארגזעיגול שחור

✓.עיגול שחור

ארגזים, על גבי ארגזים ישבו במרפסת.
ואני נחתי עליהם פרקדן.
כאב לי הלב אז, במעבר מהבית הישן.
אהבתי את הבית הקטן שהיה לנו בקצה המושב הישן.
אבל הארגזים הוכיחו סופית,
הוכחה חותכת שהנה אנחנו עוזבים.
אבא אמר, אל תדאגי ילדונת. יהיה לנו בית חדש וגדול.
אני רק הסתכלתי עליו ולחשתי, שאני אוהבת יותר את הבית הקטן שלנו. עם החמימות באוויר.
אבל הוא נתן חיבוק קטן ומבטיח.
והעלה אותי על הטרקטור עם שאר הארגזים.
ארגזים ועוד ארגזים,
יושבים בפאתי החדר,
והכח רצון שלי לפתוח אותם כמעט ואזל,
אולי הם מבטאים התחדשות.
אבל משהו בלב שלי לא מוכן לקבל את החדש הזה,
תמיד האמנתי שהלב שלי מיושן.

(.פרפר נחמד&

וואו, כאילו כתבת אותי, זה מדהים)

תודה, אני חושבת.עיגול שחור

דף.עיגול שחור

•^•עיגול שחור

עוד דף ועוד אחד
והמחברת נצבעת בדיו של אלפי מילים שנוקבות כאב בשקט, המילים חיות כמו הרגשות שעולים וגועים בי יחד עם הדמעות.
דף ועוד דף,
נשרפים עם הלהבה הכתומה אדומה המהבהבת,
רק להיפטר מהמילים האלה, ששורטות אותי.
פעם היה איש, היום שרפתי גם אותו.
בין אלפי ההחלטות החפוזות שקיבלתי בצמתים בחיים, מחליפה דפים. רק להגיע לסוף הטוב.
רק להגיע לסוף.
רק להגיע--
פעם היה אותי, היום גם אני נעלמת, בין אלפי הזיופים שהעולם הזה מציע.
אני נגעלת בשקט, ולוקחת צעד אחורה כדי להסתכל. חיוך, דמעה. ואני תלויה בין שתיהן בדממה.
תעביר כבר דף, אלוהים.
תחליף לי פרק. תחליף תסריט
תעשה לי לילות טובים, קצת פחות סיוטים. קצת פחות מחשבות.
קצת פחות--
נגמרו לי המילים, נגמרו לי הכוחות.
נגמרו לי הדפים

טובשפיות

היה איש מבוגר ברחוב שלנו. עיניים טובות שהשנים עמעמו את הברק שלהם, אבל השלווה נשארה שם תמיד. והוא היה גר בבית ישן כמוהו, עם תריסים ירוקים כמעט שלמים ומרפסת קטנה שיוצאת אל הרחוב. הוא היה יושב שם כל יום. מחייך אלינו. לפעמים יורד ומחלק סוכריות כאלה של זקנים. תמיד היה בידו דף מתפורר עם אותיות קטנות שרצות עליו. וכשהוא לא היה משוחח איתנו, הוא היה יושב על המרפסת, השמש מאירה עליו וחתולים מתחמם בקרניה לידו, וקורא במכתב הזה. אחרי שעיניו היו מסיימות לרצד על הדף, הוא היה קורא שוב. ושוב.
יום אחד הוא ביקש מאחד הילדים אצלנו, מנחם, לקרוא לו בקול. עד עכשיו לא הבנו למה. הוא קרא לבדו עד עכשיו, ובטח ידע כל מילה שכתובה שם בעל פה. מנחם סיפר לנו אחר כך, בלחישה קטנה, שהוא עלה למרפסת של הזקן והקריא לו את המילים הבאות, לפחות כמו שהוא זוכר את זה, הוסיף בחשש. אהובי, הוא אמר ואנחנו השפלנו מבטים והסמקנו. יש זמנים כל-כך רעים שלפעמים נדמה לנו שהם לא יגמרו. הטוב שהיה לנו קם עלינו כשאנחנו חושבים שמה שהיה לא ישוב. וזה הורג אותנו מבפנים. אתה חייב להבטיח לי, אהוב, שהפנים שלך יהיו קדימה. אני אעשה את כל המאמצים כדי שהידיים שלנו יפגשו ונוכל להחליף דמעות הודיה, אבל גם אם לא, תבטיח לי. אתה תקום מזה. אתה תילחם. תמיד נלחמת.
יותר אני כבר לא זוכר, הודה מנחם, אבל הזקן בכה ואמר שהוא באמת נלחם וניצח. ונתן לי סוכריה. שתיקה השתררה ביננו, ואחריה חזרנו לשחק. אבל בכל יום כשראינו את הזקן חשבנו על אהובתו שלא חזרה וחייכנו טיפה יותר.

כאב.עיגול שחור

אני זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה,
שיחת טלפון אחת.
ואני הרגשתי שחור גדול נפער לי בתוך החזה
אז עוד לא ידעתי שזה כאב תהומי,
אבל כל פעם שהוא נפצע החור גדל עוד ועוד.
אני זוכרת, אז
שנסענו לבסיס בנהריה
הודיעו לנו שהוא בבית חולים, כמעט חטפתי התקף לב.
אתם יודעים? להתמודד עם הכאב שלי כבר למדתי מזמן, אבל הכאב שלו. הכאב שלו הורג אותי.
אומרים שאחים מרגישים אחד את השני.
כשהגענו לשם, כולו היה תחבושות. בדיוק יצא מחדר ניתוח.
"כל החזה כוויות" הרופא אמר לאבא.
אבל אני שמעתי, וראיתי איך אבא מתקפל בתוך עצמו.
אבא שלי שלא מראה רגש אף פעם, בעט בקיר. ולחש " קח ממנו את הכאב, תן לי. תן לי".
זה תמיד היינו אנחנו אבא הוא ואני.
כשהוא השתחרר מהבית חולים הוא ניסה להיות גיבור.
אני יודעת שהוא גיבור.
הכוחות הרגו אותי.
הוא היה חובט בקירות כשהיו מחליפים לו תחבושות.
רק לא לבכות, רק לבכות.
אני זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה,
שכאב חדש נפער שם בלב.

..מדבר הלב.

כאב.

משתיק, מכווץ.

מתחת לכל השמיכות

הכאב גלוי, חי, טורף.

כמו עץ בחורף שמשיל מעליו את כל הקליפות,

את העלים היפים, הפירות

כך גם אני.

השלתי מעלי את כל הקליפות,

את כל השמיכות

וגיליתי את הכאב.

נתתי לו להיסחף עם הרוח,

עם המזג אוויר הקשה.

נתתי לאנשים טובים לגעת בכאב, לרפא אותו להתבונן בו.

הכאב כמו היה שיקוף שלי,

כמו העץ בחורף שנראה עירום לעיני כל.

בתקופה הזו,

בה הכל מתקלף ונגלה לכל,

מתרחשים אי שם במעמקי גזע העץ,

במעמקי הכאב האינסופי שלי

תהליכים.

תהליכים של בניה, של התחדשות.

שרק הלב שמתחבא מאחורי הכאב מודע להם.

הכאב,

אינסופי הוא.

לעד יהיו זכרונות וכווצ'ים שיחזירו אותי לרגעים האלה ואחרים.

הכאב הוא השלכת, הגילוי,

ההבנה שיש צורך לשינוי, להתקדמות.

ויש, יש כוחות אינסופיים מול הכאב העצום.

יש.

מבטיחה.

כי כמו שהעץ נראה עירום וחסר כל

לזמן מה,

עכשיו ממש, בתקופת האביב,

מתחילה הפריחה.

שורש הכאב הוא כח.

עץ הכאב שלי בלב צומח.

והוא עוד ינשור ויפרח ושוב ושוב.

הכל עניין של תקופה, עניין של זמן.

של אמת והכלה.

כאב.

משתיק, מכווץ.

מתחת לכל השמיכות

הכאב גלוי, חי, טורף.

אבל יש לו תרופה.

לא מכה,

מרפה, ונשימה.

..אופק.

כמו עובר מתכווץ אל תוך עצמו
אולי להפיג קור, אולי לחבק עצמו
את יושבת בפינת רחוב הומה אדם כולך מכווצת לתוכך
לוחשת לעצמך נחמה
שואלת את הכאבים מתוכך
תמיד שאלת מה יודעות העיניים שמולך, מה יש באנשים שאת אוהבת
למה את אוהבת?
אולי פעם מישהו ישאל מי יש בעינייך שלך, מה יש בך שאוהבים .
דלת אוטובוס נסגרת מאחוריך. לפעמים הבריחה עם אדם שאין לכם עומק קלה יותר לנפש
קלה יותר למחשבות
אין חיוב כמעט במילים
אין חיוב בדמעות
מותר לשתוק, מותר לצעוק

את עוטפת אותך
השתקפות זה הכי יפה שיש
הכי יפה שיש בשבילי
יש שם עיניים ושער והרים וירוק . המון ירוק עם תכלת
זהב באוזניך,
ומותר לאהוב
ומותר
ומותר לאהוב

..שפיותאחרונה

@יחידי יש פה איזה שישה קטעים שלי. אז בזמנך..

את בדרך הנכונה

זה המעשה הנכון

וזה מפחיד נורא

אבל זה יהיה שווה את זה

בעז"ה

יהיה לך טוב

--מחכה לרחמים~אחרונה

הבטן מתהפכת

כואבת נורא

הלב על 250 או 300

מרגישה כל חלק בגוף

הכל כואב

הכל צורח הצילו

איך אפשר להשתכנע שזה המעשה הנכון

..דף תלוש

אבל למה ההתשה הזאת

אני לא מצליחה להישאר עם עיניים פקוחות

באלי לישון שנתיים

וכאילו מה עשיתי היום

אין לי כח.

הולך להיות שבוע מורכב

וסופש עוד יותר מורכב

ושיהיה לנו בהצלחה כמו שאומרים.

רציתי לבכות אבל הדמעות לא ירדו הן רק נשארו בזווית העין

מה נעשה

באלי לבכות מלא מלא ולישון מלא מלא

הכל איכ.

למרות שיש התקדמות

עכשיו הכל איכ.

למה כי ככה.

אני אמורה לשמוח

ולא מצליחה.

חרא דודה אה

חרא אחות

חושבת על עצמי במקום לשמוח בשבילם

פאק מי.

איי ניד א האג

מה ללכת לישון?

כאילו שאני אצליח באמת להירדם

אופ.

הכל אופ.

החיים מאוד כיפיים.

נכון?

פף.

פאק מיי לייף

Note to self:

אם זה מרגיש לך לא נכון

וכולם אומרים לך שזה לא נכון

אז זה באמת לא נכון

אל תשכנעי את עצמך שכן

זה טוב

ואת נהנית

ואת צריכה את זה

אבל זה שקר

זו מלכודת

ואת רק מסתבכת בה יותר ויותר

תיזהרי

חיימשלי, תשמרי על עצמך

בבקשה אל תוותרי לעצמך

אל תוותרי על עצמך

--מחכה לרחמים~אחרונה

הכי חשוב:

אל תפסיקי להאמין

..דף תלוש

I hate that so much

I need to sleep and I can't

I'm scared about tomorrow

I don't know how it will go ot what she will want to do

I wish I had someone I could go with

Fuck can I please please fall asleep

It's necessary

It's almost 5 in the morning

I need to sleep so bad

And I fucking don't manage to

Fuck

..דף תלוש

כאילו זה אומץ שלא ברור מאיפה הוא מגיע

וישמצב שאני אשתפן ברגע האחרון

אבל כרגע זה נראה חיובי

וזה הצילו וזה אמאלה ואבאלה

אבל זה טוב. זה פאקינג טוב.

וכשאני מקבלת פידבקים מבחוץ זה עוד יותר טוב.

אייאיי

אפשר שזה יהיה בסדר

שיהיה אולי אפילו כיף קצת

אפשר