עבר עריכה על ידי עיגול שחור בתאריך ט"ז בניסן תשע"ט 01:06
עבר עריכה על ידי עיגול שחור בתאריך ט"ז בניסן תשע"ט 01:05
עבר עריכה על ידי עיגול שחור בתאריך ט"ז בניסן תשע"ט 01:05
@שפיות מוקדש לך.המ, שמיכה.<
פורום ריק ומוסתר
בהנהלת: מבולבלת מאדדדד
מכתב פתיחה
המשך לשרשור הקודםעיגול שחור
המ, שמיכה.<
..עיגול שחור
בסופו של דבר הלילה תמיד מגיע ומושך אותי איתו,
שעות מתחת לשמיכה עבה שמאכסנת בתוכה את כל המסכות שהיו לי לאורך כל היום.
ככה זה קורה, כל לילה. באותה מיטה.
כשהעניים מסרבות להעצם, והמח מפיק מחשבות שלא ידעתי שקיימות בתוך הגוף הקטן הזה שרק רוצה שקט.
שקט, זה משאלה גדולה מדי?
אף פעם לא איחלתי לעצמי חיים גדולים, אני אוהבת יותר את הקטן והאמיתי מאשר את הגדול והמזוייף.
אחת בלילה.
והשינה לא נראית באופק
ככה זה, כל לילה. מתחת לאותה שמיכה. בסופו של דבר המחשבות יגררו דמעות. ודמעות יגררו את הבוקר.
שיכריח אותי לגרור את עצמי מהמיטה העניים אדומות מבכי ומחוסר שינה.
אנשים לא מבינים לפעמים, למה את לא הולכת לישון פשוט? הם שואלים.
פשוט, ממש פשוט. לפעמים גם אני לא מבינה למה כולם מצליחים ואני תקועה ביחד עם המחשבות שלי בתוך מיטה קטנה שמכילה כבר יותר מדי סודות.
פשוט, פשוט. את חייבת להבין. בסופו של דבר את הפסיכית שבלילות ארוכים תוהה לעצמך מהי מהות החיים.
פשוט, איכשהו תמיד אני אמצא את הדברים המסובכים.
ואולי זה היעוד שלי, ואולי זוהי מהות החיים. ואולי ככה אני אצליח לעזור ליותר אנשים. אולי
אבל בנתיים,
זה אחת בלילה והשינה לא נראית באופק.
ואני,
אני בסך הכל ילדה קטנה שרוצה לישון מתחת לשמיכה עבה שמכילה כל כך הרבה ניגודים תהיות מחשבות וסודות.
שעות מתחת לשמיכה עבה שמאכסנת בתוכה את כל המסכות שהיו לי לאורך כל היום.
ככה זה קורה, כל לילה. באותה מיטה.
כשהעניים מסרבות להעצם, והמח מפיק מחשבות שלא ידעתי שקיימות בתוך הגוף הקטן הזה שרק רוצה שקט.
שקט, זה משאלה גדולה מדי?
אף פעם לא איחלתי לעצמי חיים גדולים, אני אוהבת יותר את הקטן והאמיתי מאשר את הגדול והמזוייף.
אחת בלילה.
והשינה לא נראית באופק
ככה זה, כל לילה. מתחת לאותה שמיכה. בסופו של דבר המחשבות יגררו דמעות. ודמעות יגררו את הבוקר.
שיכריח אותי לגרור את עצמי מהמיטה העניים אדומות מבכי ומחוסר שינה.
אנשים לא מבינים לפעמים, למה את לא הולכת לישון פשוט? הם שואלים.
פשוט, ממש פשוט. לפעמים גם אני לא מבינה למה כולם מצליחים ואני תקועה ביחד עם המחשבות שלי בתוך מיטה קטנה שמכילה כבר יותר מדי סודות.
פשוט, פשוט. את חייבת להבין. בסופו של דבר את הפסיכית שבלילות ארוכים תוהה לעצמך מהי מהות החיים.
פשוט, איכשהו תמיד אני אמצא את הדברים המסובכים.
ואולי זה היעוד שלי, ואולי זוהי מהות החיים. ואולי ככה אני אצליח לעזור ליותר אנשים. אולי
אבל בנתיים,
זה אחת בלילה והשינה לא נראית באופק.
ואני,
אני בסך הכל ילדה קטנה שרוצה לישון מתחת לשמיכה עבה שמכילה כל כך הרבה ניגודים תהיות מחשבות וסודות.
💜מדבר הלב.
אני זמינה.
..שפיות
היו שעות ספציפיות בלילה, שהייתי קמה אל שמיים כחולים כהים, בשעות שאני הכי שונאת.
תחילת עלות השחר, שעה מצמצמת ומעלה גוש בגרון עד בחילה, עד תיעוב.
הייתי מושכת את השמיכה אליי ומתחפרת בתוכה ומתפללת לאלוהים שיציל אותי מהשעות המתות האלה, ושואלת חזק בשקט למה אתה מעיר אותי דווקא בהן, מה אני צריכה לגלות בהן
עד עכשיו לא גיליתי. הייתי בטוחה שמתישהו ההרגשה הזאת של זרות לעצמי, לעולם, תפסיק לבוא בזמן הזה, אבל היא לא.
אולי זה הרעיון של הדקות האלו, הבנה של ניכור, של חיפוש שייכות לעולם הזה בתוך שמיכה בלי תשובה.
תחילת עלות השחר, שעה מצמצמת ומעלה גוש בגרון עד בחילה, עד תיעוב.
הייתי מושכת את השמיכה אליי ומתחפרת בתוכה ומתפללת לאלוהים שיציל אותי מהשעות המתות האלה, ושואלת חזק בשקט למה אתה מעיר אותי דווקא בהן, מה אני צריכה לגלות בהן
עד עכשיו לא גיליתי. הייתי בטוחה שמתישהו ההרגשה הזאת של זרות לעצמי, לעולם, תפסיק לבוא בזמן הזה, אבל היא לא.
אולי זה הרעיון של הדקות האלו, הבנה של ניכור, של חיפוש שייכות לעולם הזה בתוך שמיכה בלי תשובה.
זה יפהעיגול שחור
❤.שפיות
..,,,,,,,,
כשאני קוראת אותך, יש לי חשק לכתוב גם. כמה את מביעה.
מדהים וכואב ועוד מלא רגשות.
מדהים וכואב ועוד מלא רגשות.
תודה!שפיות
כיף לשמוע שקוראים
חומות.עיגול שחור
אוקישפיות
זוכר אז, כשזרקנו הכל מאחורינו ואתה לקחת חמישה תפוחים, מצית וכסף ואני אפילו את זה לא, ונסענו לצפון בטרמפים. באיזשהי נקודה בדרך נדלקו לך העיניים וביקשת מהנהג לעצור. פה, הוא שאל בהרמת גבה, לא תרצו לנסוע עד הישוב הקרוב או משהו?
לא, תודה. ענית וירדת במהירות מהרכב, לא שוכח לקחת את התפוחים והמצית. את הכסף אני זכרתי לקחת. שטר של מאתיים, מגוהץ.
היינו באיזה הר ירוק בטירוף, שומם כמו מדבר, אפילו חיות לא ראינו. היינו לבד ואתה שאגת בשמחה קמאית. רואה, אתה צעקת עליי בחיוך, איך יפה פה יאלוהים.
ואני רק רציתי איזה סרט ופופקורן אם אפשר, מתחת לשמיכה. הסתכלתי לשמיים, עוד מעט ירד גשם. אמרתי לך עידו, אולי נסגר על מקום לישון ואתה עשית לי פרצוף המום והצבעת על האדמה. מה, שאלת בעיניים פעורות. מה
כמה שעות אחר כך, אחרי ששרת שירים עד שנהיית צרוד בצעקות לא מוזיקליות במיוחד, נשכבנו על האדמה ועצמנו עיניים. תמיד היית יותר טוב בלהנהיג. הרגשתי את המחסומים ביני ובינך גדלים, ותהום נפערה ביננו כמו שאומרים. איך שאני הלכתי ונמשכתי ללמטה, ואתה- באיזה ריקוד משוגע רק גדלת יותר מעצמך בכל פעם. לא הצלחתי להבין אותך אז. בעצם מאותו היום חשבתי שאני לא רוצה להבין אותך. איפה אני, שבוי ברצונות נמוכים ובתרבות רדודה ואיפה אתה, מאוהב כל-כך בטבע עד שאתה לא שם לב שסבלתי שם, מלא תיעוב עצמי וקנאה שם לידך, כל-כך מושלם על אדמה עוטפת.
לא, תודה. ענית וירדת במהירות מהרכב, לא שוכח לקחת את התפוחים והמצית. את הכסף אני זכרתי לקחת. שטר של מאתיים, מגוהץ.
היינו באיזה הר ירוק בטירוף, שומם כמו מדבר, אפילו חיות לא ראינו. היינו לבד ואתה שאגת בשמחה קמאית. רואה, אתה צעקת עליי בחיוך, איך יפה פה יאלוהים.
ואני רק רציתי איזה סרט ופופקורן אם אפשר, מתחת לשמיכה. הסתכלתי לשמיים, עוד מעט ירד גשם. אמרתי לך עידו, אולי נסגר על מקום לישון ואתה עשית לי פרצוף המום והצבעת על האדמה. מה, שאלת בעיניים פעורות. מה
כמה שעות אחר כך, אחרי ששרת שירים עד שנהיית צרוד בצעקות לא מוזיקליות במיוחד, נשכבנו על האדמה ועצמנו עיניים. תמיד היית יותר טוב בלהנהיג. הרגשתי את המחסומים ביני ובינך גדלים, ותהום נפערה ביננו כמו שאומרים. איך שאני הלכתי ונמשכתי ללמטה, ואתה- באיזה ריקוד משוגע רק גדלת יותר מעצמך בכל פעם. לא הצלחתי להבין אותך אז. בעצם מאותו היום חשבתי שאני לא רוצה להבין אותך. איפה אני, שבוי ברצונות נמוכים ובתרבות רדודה ואיפה אתה, מאוהב כל-כך בטבע עד שאתה לא שם לב שסבלתי שם, מלא תיעוב עצמי וקנאה שם לידך, כל-כך מושלם על אדמה עוטפת.
..עיגול שחור
לא יודעת איך המילה הזאת מזכירה לי את אבא, אולי כי הוא כל פעם חוזר ואומר שהוא פרץ חומות.
והוא צודק,
הוא מן השראה בעיני, אבא שלי. פרץ חומות של אכזבה, ועניות.
והנה חומות של תקווה.
הלוואי והוא היה נותן לאנשים להכיר אותו באמת, הם היו מבינים למה אני כ"כ מעריצה ומעריכה
והוא צודק,
הוא מן השראה בעיני, אבא שלי. פרץ חומות של אכזבה, ועניות.
והנה חומות של תקווה.
הלוואי והוא היה נותן לאנשים להכיר אותו באמת, הם היו מבינים למה אני כ"כ מעריצה ומעריכה
שלוםעיגול שחור
..עיגול שחור
דמות קטנה על מיטה ענקית, מכוסה באלפי שמיכות וחיוורת כמו סיד,.
אמא יושבת ליד המיטה, אני רואה שהיא בוכה מבעד למסיכה האמיצה הזאת, מתפללת לנס.
ואבא, אבא מטפל בילדים. ממש לפני שניה הוא היה כאן , אבל מדי פעם אמא והוא מחליפים.
דמות קטנה שכובה על מיטה ענקית,
לחדר נכנס רופא בחיוך מאיר. שלום הוא אומר ומהנהן לאמא.
ואל הילדה הקטנה במיטה הוא שולח יד לבדוק מה איתה.
הוא לוחש לאמא שזמן לזריקה, הוא חושב שהיא לא שומעת. אולי היא קטנה אבל היא לא טיפשה
כבר אין לה כוחות להתנגד, היא מוטלת על המיטה כמו גופה.
ובכוחות אחרונים היא לוחשת:"אמא, בבקשה לא. זה מכאיב לי. אני לא רוצה".
ואמא מחייכת, את החיוך העצוב שמחייכים רק לילדים קטנים.
והיא יודעת שזה לא יעזור, כי זה אמא. ועדיף שאבא היה כאן הוא היה מרחיק ממנה את כל האנשים הרעים, ומכאיב למי שמכאיב לה.
כמו אז, כשהראל הרביץ לה, ואז אבא צעק עליו. כל כך צעק שהראל הגדול בכה.
היא תמיד היתה ילדה של אבא, אבא שעשה הכל בשבילה.
הרופא מזריק לה שוב את החומר הזה, שעושה אותה כל כך חלשה.
והיא בוכה, כמו תמיד.
ואמא ביחד איתה
אמא יושבת ליד המיטה, אני רואה שהיא בוכה מבעד למסיכה האמיצה הזאת, מתפללת לנס.
ואבא, אבא מטפל בילדים. ממש לפני שניה הוא היה כאן , אבל מדי פעם אמא והוא מחליפים.
דמות קטנה שכובה על מיטה ענקית,
לחדר נכנס רופא בחיוך מאיר. שלום הוא אומר ומהנהן לאמא.
ואל הילדה הקטנה במיטה הוא שולח יד לבדוק מה איתה.
הוא לוחש לאמא שזמן לזריקה, הוא חושב שהיא לא שומעת. אולי היא קטנה אבל היא לא טיפשה
כבר אין לה כוחות להתנגד, היא מוטלת על המיטה כמו גופה.
ובכוחות אחרונים היא לוחשת:"אמא, בבקשה לא. זה מכאיב לי. אני לא רוצה".
ואמא מחייכת, את החיוך העצוב שמחייכים רק לילדים קטנים.
והיא יודעת שזה לא יעזור, כי זה אמא. ועדיף שאבא היה כאן הוא היה מרחיק ממנה את כל האנשים הרעים, ומכאיב למי שמכאיב לה.
כמו אז, כשהראל הרביץ לה, ואז אבא צעק עליו. כל כך צעק שהראל הגדול בכה.
היא תמיד היתה ילדה של אבא, אבא שעשה הכל בשבילה.
הרופא מזריק לה שוב את החומר הזה, שעושה אותה כל כך חלשה.
והיא בוכה, כמו תמיד.
ואמא ביחד איתה
..שפיות
איך אהבתי אותו ברגעים האלה, כשהוא היה מתעורר בלילה, מתנשף ובוכה וצועק שמות שלא שמעתי עליהם בכל הקשר שלנו. איך כמהתי לעטוף אותו ולשמור עליו מכל הרע הזה שגורם לו לייבב כמו הילדים שלו. איך נבהלתי מחילופי התפקידים האלה, שהסיוטים שלו הכריחו אותנו לעשות. באחד הלילות, אחרי שהאיש הגדול והחזק הזה, עם העיניים הטובות התייפח אל חיקי כשהוא ראה מול העיניים שלו את החברים שלו נהרגים כאילו זה קורה עכשיו, ולא לפני עשר שנים, שאלתי אותו בשקט מה יכול לעזור לו.
הוא הרים אליי מבט מיוסר, ומיד הזיז אותו, כאילו פוחד לפגוע בי בעוצמת הכאב שחש. אני לא מתחרט על שום רגע בחיים שלי, הוא אמר מילה אחר מילה כאילו הוא חורט אותן ברעד ובאיטיות. אבל הייתי נותן הכל בשביל מציאות שונה. בניגוד ליואל ולרן שנשרפו שם חיים, מתחת לטנק הזה הבוער, ואני בטוח שיגידו לך שהם מאושרים על הדרך שבה הם מתו, אני לא יכול להפסיק לחשוב שהצרחות האלה שאני שומע מאותו יום ועד עכשיו היו נמנעות אם לא-
אם היינו-
אם היה-
הוא נחנק והשתתק כשליטפתי את ראשו בנוחם. שלום? שאלתי אותו בלחש.
הוא הניד בראשו לשלילה. עיניו היו מפוכחות מתמיד, וקרועות. נתתי לשאלה להדהד בחלל החדר שסגר עלינו והצמדתי את הפנים שלי לשלו. דמעה נתלתה ביננו, ולא ידענו למי משנינו היא שייכת.
הוא הרים אליי מבט מיוסר, ומיד הזיז אותו, כאילו פוחד לפגוע בי בעוצמת הכאב שחש. אני לא מתחרט על שום רגע בחיים שלי, הוא אמר מילה אחר מילה כאילו הוא חורט אותן ברעד ובאיטיות. אבל הייתי נותן הכל בשביל מציאות שונה. בניגוד ליואל ולרן שנשרפו שם חיים, מתחת לטנק הזה הבוער, ואני בטוח שיגידו לך שהם מאושרים על הדרך שבה הם מתו, אני לא יכול להפסיק לחשוב שהצרחות האלה שאני שומע מאותו יום ועד עכשיו היו נמנעות אם לא-
אם היינו-
אם היה-
הוא נחנק והשתתק כשליטפתי את ראשו בנוחם. שלום? שאלתי אותו בלחש.
הוא הניד בראשו לשלילה. עיניו היו מפוכחות מתמיד, וקרועות. נתתי לשאלה להדהד בחלל החדר שסגר עלינו והצמדתי את הפנים שלי לשלו. דמעה נתלתה ביננו, ולא ידענו למי משנינו היא שייכת.
זה ממש הזכיר לי את אח שליעיגול שחור
וגרם לי לבכות.
..שפיות
סליחה.
חיבוק
חיבוק
..עיגול שחור
הכל טוב, זה פשוט ככ עוצמתי
רוצה לתת מילה?
רוצה לתת מילה?
אימלה. איזה מדוייקמתנחלת גאה!
תורהשפיות
..עיגול שחור
החיים שלנו היו ככה מאז ומעולם, נולדנו למשפחה כזאת. היתה לי תקופה שהתרסתי החוצה, כבר לא רציתי את כל הבלאגן הזה שנקרא תורה, שנקרא אלוקים.
אז התדרדתי למטא, וככל שיותר למטא ככה קשה לעלות.
מצאתי את עצמי עם חיים שחורים, שחורים כמו המוות. המוות שכל כך רציתי שיבוא ויקח אותי ויגאל אותי מככ הרבה ייסורים.
אבא ואמא פחדו עלי, במיוחד אמא. היא היתה בוכה בלילות, הייתי שומעת את זה כשהייתי נכנסת מאוחר הביתה. מה יהיה עליה? היא היתה שואלת את אבא.
אבל הייתי אדישה, אדישה לנהל, ולכולם ובעיקר לעצמי.
הייתי כל כך קרועה מבפנים, ולא נתתי לאף אחד אפשרות לבוא ולתפור את הגרעין של הנשמה שלי שמזמן כבר לא הצליחה להחזיק את עצמה במצב שפוי.
אני זוכרת את הרגע שהחלטתי שזה נגמר, זה היה בלילה ממש מאוחר. בפורים, ישבתי ברחוב לבד. כשכל העיר הייתה אורות ורעשים של אנשים שיכורים. ואני בכיתי, כל כך רציתי שמחה. כל כך רציתי.
והיה נמאס לי לרדוף אחרי עצמי בצללים שלא נגמרו,אף אחד לא הכיל אותי. אף אחד לא הצליח.
ואני לא רציתי שמישהו יכיל את כמויות הכאב שנחרטו לי על הלב.
אתם יודעים, אז גיליתי את ה' בדרך שאני רציתי. ואולי זה קלישאתי, אבל זאת היתה הגאולה הפרטית שלי לכמה שניות. שהחלטתי לזרוק את כל החרא ולחיות.
והנה הוא תמיד איתי, אני פשוט צריכה לחפש אותו. להצמיד אותו אלי.
בסופו של דבר זה באמת הכי טוב.
אז התדרדתי למטא, וככל שיותר למטא ככה קשה לעלות.
מצאתי את עצמי עם חיים שחורים, שחורים כמו המוות. המוות שכל כך רציתי שיבוא ויקח אותי ויגאל אותי מככ הרבה ייסורים.
אבא ואמא פחדו עלי, במיוחד אמא. היא היתה בוכה בלילות, הייתי שומעת את זה כשהייתי נכנסת מאוחר הביתה. מה יהיה עליה? היא היתה שואלת את אבא.
אבל הייתי אדישה, אדישה לנהל, ולכולם ובעיקר לעצמי.
הייתי כל כך קרועה מבפנים, ולא נתתי לאף אחד אפשרות לבוא ולתפור את הגרעין של הנשמה שלי שמזמן כבר לא הצליחה להחזיק את עצמה במצב שפוי.
אני זוכרת את הרגע שהחלטתי שזה נגמר, זה היה בלילה ממש מאוחר. בפורים, ישבתי ברחוב לבד. כשכל העיר הייתה אורות ורעשים של אנשים שיכורים. ואני בכיתי, כל כך רציתי שמחה. כל כך רציתי.
והיה נמאס לי לרדוף אחרי עצמי בצללים שלא נגמרו,אף אחד לא הכיל אותי. אף אחד לא הצליח.
ואני לא רציתי שמישהו יכיל את כמויות הכאב שנחרטו לי על הלב.
אתם יודעים, אז גיליתי את ה' בדרך שאני רציתי. ואולי זה קלישאתי, אבל זאת היתה הגאולה הפרטית שלי לכמה שניות. שהחלטתי לזרוק את כל החרא ולחיות.
והנה הוא תמיד איתי, אני פשוט צריכה לחפש אותו. להצמיד אותו אלי.
בסופו של דבר זה באמת הכי טוב.
וואו.מתנחלת גאה!
את מדהימה
תודה.עיגול שחור
ילדונת. זה יפיפהאופק.
תודה חיים.עיגול שחור
..שפיות
אומרים שאם שלמה המלך היה מכיר מקרוב אהבתם של שני תלמידי חכמים, הוא היה כותב את שיר השירים עליהם ולא על בעל ואישה. מכיוון שבזוגיות הגוף מחבר בין שני בני האדם, וכששני אנשים שלומדים יחד תורה באהבה עצומה, היא מתיכה את נשמתם.
אני לא זוכרת מתי אני והיא התחלנו את המסע שלנו, הצועק, הבוכה, הרוקד בתוך עולמה של תורה, אבל אני יודעת בכל ליבי שהדרך הזאת ליבתה אותי והתיכה את נשמותינו. עברנו עולמות של אש, של צרחה פנימית שחיפשנו לה תשובות שם, בדחיפות של חיים ומוות. לקחנו אחת את ידה של השניה, וירדנו לחולל בכרמים המופלאים האלה, של מילים עתיקות, של חוכמה קדמונית שגדולה ממנו ומהכל ביחד. אספנו אותיות וניגבנו בהן את דמעותינו הצורבות על הכאב המשתק הזה שלנו. ביחד כתבנו מהן מכתב אהבה לאלוהים.
באולמות של טהרה התבוססנו בדמנו, כעסנו וקיללנו ושתקנו ונפתחנו. אמרו או חברותא או מיתותא, ואנחנו בחברותא ביקשנו נפשנו למות.
עולם קשה ואיום נגלה לפנינו, עולם מכאיב, והעולם הזה לימד אותנו לאהוב את עצמנו. שחטנו פרות קדושות ויבבנו שכשגילינו שעוד לא התחלנו את הדרך. אבל אז נאספנו אל עצמנו, נתלנו אחת על זרוע השניה וחזרנו ללכת באולמות התורה. ואהבנו, אלוהים, כמה שאהבנו. אהבת מוות, אהבת חיים
אני לא זוכרת מתי אני והיא התחלנו את המסע שלנו, הצועק, הבוכה, הרוקד בתוך עולמה של תורה, אבל אני יודעת בכל ליבי שהדרך הזאת ליבתה אותי והתיכה את נשמותינו. עברנו עולמות של אש, של צרחה פנימית שחיפשנו לה תשובות שם, בדחיפות של חיים ומוות. לקחנו אחת את ידה של השניה, וירדנו לחולל בכרמים המופלאים האלה, של מילים עתיקות, של חוכמה קדמונית שגדולה ממנו ומהכל ביחד. אספנו אותיות וניגבנו בהן את דמעותינו הצורבות על הכאב המשתק הזה שלנו. ביחד כתבנו מהן מכתב אהבה לאלוהים.
באולמות של טהרה התבוססנו בדמנו, כעסנו וקיללנו ושתקנו ונפתחנו. אמרו או חברותא או מיתותא, ואנחנו בחברותא ביקשנו נפשנו למות.
עולם קשה ואיום נגלה לפנינו, עולם מכאיב, והעולם הזה לימד אותנו לאהוב את עצמנו. שחטנו פרות קדושות ויבבנו שכשגילינו שעוד לא התחלנו את הדרך. אבל אז נאספנו אל עצמנו, נתלנו אחת על זרוע השניה וחזרנו ללכת באולמות התורה. ואהבנו, אלוהים, כמה שאהבנו. אהבת מוות, אהבת חיים
..אופק.
שקטעיגול שחור
..שפיות
כל לילה הייתי קם מאותו חלום מוזר. ובחלום הייתי שומע את עצמי שותק עד שהשתיקה בעולם נגמרת, ורק הקול נשאר
כשהשתיקה נגמרה, אנשים הפסיקו לנשום בהדרגה, עד שמתו. ואני היחיד שנשאר, יודע שאני נשמתי אליי את כל השקט ובגללי מתו כולם.
כל לילה חלמתי את החלום הזה, מנסה להיזכר למה ובאיזה שלב של החיים שלי זה התחיל. הייתי בנאדם רגיל עד שעמום, מדבר או שותק לפי החשק, שום דבר מיוחד. לא בולט יותר מדי, גם לא נעלם. אבל בחלום שלי הרגתי את כולם
היה לי כישרון. לא הייתי נראית מדהים ולא פיזרתי אבקת כוכבים, אבל לאט ובהתמדה הייתי סוללת לי דרך אל לבבות האנשים. עוד מילה שם, מילה פה; חיוך נבוך וצחוק שקט. מתן הוראות לעצמי. עכשיו תשפילי ריסים, עכשיו תרימי אותם ותציצי חזרה. תבליטי את הגומה כאילו בדרך אגב ותסיטי את השיער. עכשיו תתכנסי אל עצמך, ותרפי את הצוואר. הייתי אומנית של תשומת לב שקטה, של מים שמטפטפים ומטפטפים עד שנוצר חור שיכיל אותי אליו. וכשאנשים נכנעו בסוף וכמהו אליי, הייתי נעלמת.
ידעתי שאני קיים. כלומר, היו לי משפחה וחברים, היה לי את החדר שלי ואת הכיתה שלי, היה לי רקע, היה לי גוף. היה לי גוף? הייתי סופר שניות כדי לוודא שהזמן באמת עובר, שאני באמת נמצא פה ולא חלק מסיפור. הייתי צובט את עצמי כדי להרגיש כאב, הייתי שובר דברים כדי לראות שאני מסוגל לשנות ולפעמים השתגעתי. כשזה קרה, הייתי מתכנס לתוך מה שדימיינתי כעצמי, ומתאדה לאט אל מעבר לחלל ולזמן. הרבה יותר נוח כשאין לך מילים ותחושות, הרבה יותר פשוט
כשאתה אינך
כשאתה נופל
שאתה תהום
כשהשתיקה נגמרה, אנשים הפסיקו לנשום בהדרגה, עד שמתו. ואני היחיד שנשאר, יודע שאני נשמתי אליי את כל השקט ובגללי מתו כולם.
כל לילה חלמתי את החלום הזה, מנסה להיזכר למה ובאיזה שלב של החיים שלי זה התחיל. הייתי בנאדם רגיל עד שעמום, מדבר או שותק לפי החשק, שום דבר מיוחד. לא בולט יותר מדי, גם לא נעלם. אבל בחלום שלי הרגתי את כולם
היה לי כישרון. לא הייתי נראית מדהים ולא פיזרתי אבקת כוכבים, אבל לאט ובהתמדה הייתי סוללת לי דרך אל לבבות האנשים. עוד מילה שם, מילה פה; חיוך נבוך וצחוק שקט. מתן הוראות לעצמי. עכשיו תשפילי ריסים, עכשיו תרימי אותם ותציצי חזרה. תבליטי את הגומה כאילו בדרך אגב ותסיטי את השיער. עכשיו תתכנסי אל עצמך, ותרפי את הצוואר. הייתי אומנית של תשומת לב שקטה, של מים שמטפטפים ומטפטפים עד שנוצר חור שיכיל אותי אליו. וכשאנשים נכנעו בסוף וכמהו אליי, הייתי נעלמת.
ידעתי שאני קיים. כלומר, היו לי משפחה וחברים, היה לי את החדר שלי ואת הכיתה שלי, היה לי רקע, היה לי גוף. היה לי גוף? הייתי סופר שניות כדי לוודא שהזמן באמת עובר, שאני באמת נמצא פה ולא חלק מסיפור. הייתי צובט את עצמי כדי להרגיש כאב, הייתי שובר דברים כדי לראות שאני מסוגל לשנות ולפעמים השתגעתי. כשזה קרה, הייתי מתכנס לתוך מה שדימיינתי כעצמי, ומתאדה לאט אל מעבר לחלל ולזמן. הרבה יותר נוח כשאין לך מילים ותחושות, הרבה יותר פשוט
כשאתה אינך
כשאתה נופל
שאתה תהום
..עיגול שחור
זה חודר לעצמות ולא מרפה, הרעש הזה שכולם לא מפסיקים למלא בו את החיים. זה הורג אותי,
השנאה שאני מרגישה יכולה לטמטם אותי.
אני שונאת רעש ואני כ"כ ממחלת לרגעים השקטים שלוקחים אותי איתם ושואבים אותי לאינסוף שלא קיים.
זה לא מובן, בדיוק כמוני.
השנאה שאני מרגישה יכולה לטמטם אותי.
אני שונאת רעש ואני כ"כ ממחלת לרגעים השקטים שלוקחים אותי איתם ושואבים אותי לאינסוף שלא קיים.
זה לא מובן, בדיוק כמוני.
..מפורקת.
את שקטה, היא לחשה
הכל בסדר?
אני שקטה, לחשתי
הכל בסדר
השקט שלי, הוא הרבה יותר גדול מהרעש
תמיד ידעתי
אנשים מפחדים ממנו, ובורחים
וגם אני הייתי ככה, במשך שנים
הפחד הזה, לגלות את עצמך
חוסר הוודאות מי זה באמת אתה
הם גורמים לברוח, לפחֶד עד כאב
וזה ברור, זה שורף
תמיד רציתי, לאהוב את השקט,
לתת לעצמי לחבק
ופחדתי
והרעשתי.
(והלוואי שהייתי במקום הזה באמת
כי הפחד מהשקט
הוא משתק)
הכל בסדר?
אני שקטה, לחשתי
הכל בסדר
השקט שלי, הוא הרבה יותר גדול מהרעש
תמיד ידעתי
אנשים מפחדים ממנו, ובורחים
וגם אני הייתי ככה, במשך שנים
הפחד הזה, לגלות את עצמך
חוסר הוודאות מי זה באמת אתה
הם גורמים לברוח, לפחֶד עד כאב
וזה ברור, זה שורף
תמיד רציתי, לאהוב את השקט,
לתת לעצמי לחבק
ופחדתי
והרעשתי.
(והלוואי שהייתי במקום הזה באמת
כי הפחד מהשקט
הוא משתק)
ארגזעיגול שחור
✓.עיגול שחור
ארגזים, על גבי ארגזים ישבו במרפסת.
ואני נחתי עליהם פרקדן.
כאב לי הלב אז, במעבר מהבית הישן.
אהבתי את הבית הקטן שהיה לנו בקצה המושב הישן.
אבל הארגזים הוכיחו סופית,
הוכחה חותכת שהנה אנחנו עוזבים.
אבא אמר, אל תדאגי ילדונת. יהיה לנו בית חדש וגדול.
אני רק הסתכלתי עליו ולחשתי, שאני אוהבת יותר את הבית הקטן שלנו. עם החמימות באוויר.
אבל הוא נתן חיבוק קטן ומבטיח.
והעלה אותי על הטרקטור עם שאר הארגזים.
ארגזים ועוד ארגזים,
יושבים בפאתי החדר,
והכח רצון שלי לפתוח אותם כמעט ואזל,
אולי הם מבטאים התחדשות.
אבל משהו בלב שלי לא מוכן לקבל את החדש הזה,
תמיד האמנתי שהלב שלי מיושן.
ואני נחתי עליהם פרקדן.
כאב לי הלב אז, במעבר מהבית הישן.
אהבתי את הבית הקטן שהיה לנו בקצה המושב הישן.
אבל הארגזים הוכיחו סופית,
הוכחה חותכת שהנה אנחנו עוזבים.
אבא אמר, אל תדאגי ילדונת. יהיה לנו בית חדש וגדול.
אני רק הסתכלתי עליו ולחשתי, שאני אוהבת יותר את הבית הקטן שלנו. עם החמימות באוויר.
אבל הוא נתן חיבוק קטן ומבטיח.
והעלה אותי על הטרקטור עם שאר הארגזים.
ארגזים ועוד ארגזים,
יושבים בפאתי החדר,
והכח רצון שלי לפתוח אותם כמעט ואזל,
אולי הם מבטאים התחדשות.
אבל משהו בלב שלי לא מוכן לקבל את החדש הזה,
תמיד האמנתי שהלב שלי מיושן.
(.פרפר נחמד&
וואו, כאילו כתבת אותי, זה מדהים)
תודה, אני חושבת.עיגול שחור
דף.עיגול שחור
•^•עיגול שחור
עוד דף ועוד אחד
והמחברת נצבעת בדיו של אלפי מילים שנוקבות כאב בשקט, המילים חיות כמו הרגשות שעולים וגועים בי יחד עם הדמעות.
דף ועוד דף,
נשרפים עם הלהבה הכתומה אדומה המהבהבת,
רק להיפטר מהמילים האלה, ששורטות אותי.
פעם היה איש, היום שרפתי גם אותו.
בין אלפי ההחלטות החפוזות שקיבלתי בצמתים בחיים, מחליפה דפים. רק להגיע לסוף הטוב.
רק להגיע לסוף.
רק להגיע--
פעם היה אותי, היום גם אני נעלמת, בין אלפי הזיופים שהעולם הזה מציע.
אני נגעלת בשקט, ולוקחת צעד אחורה כדי להסתכל. חיוך, דמעה. ואני תלויה בין שתיהן בדממה.
תעביר כבר דף, אלוהים.
תחליף לי פרק. תחליף תסריט
תעשה לי לילות טובים, קצת פחות סיוטים. קצת פחות מחשבות.
קצת פחות--
נגמרו לי המילים, נגמרו לי הכוחות.
נגמרו לי הדפים
והמחברת נצבעת בדיו של אלפי מילים שנוקבות כאב בשקט, המילים חיות כמו הרגשות שעולים וגועים בי יחד עם הדמעות.
דף ועוד דף,
נשרפים עם הלהבה הכתומה אדומה המהבהבת,
רק להיפטר מהמילים האלה, ששורטות אותי.
פעם היה איש, היום שרפתי גם אותו.
בין אלפי ההחלטות החפוזות שקיבלתי בצמתים בחיים, מחליפה דפים. רק להגיע לסוף הטוב.
רק להגיע לסוף.
רק להגיע--
פעם היה אותי, היום גם אני נעלמת, בין אלפי הזיופים שהעולם הזה מציע.
אני נגעלת בשקט, ולוקחת צעד אחורה כדי להסתכל. חיוך, דמעה. ואני תלויה בין שתיהן בדממה.
תעביר כבר דף, אלוהים.
תחליף לי פרק. תחליף תסריט
תעשה לי לילות טובים, קצת פחות סיוטים. קצת פחות מחשבות.
קצת פחות--
נגמרו לי המילים, נגמרו לי הכוחות.
נגמרו לי הדפים
טובשפיות
היה איש מבוגר ברחוב שלנו. עיניים טובות שהשנים עמעמו את הברק שלהם, אבל השלווה נשארה שם תמיד. והוא היה גר בבית ישן כמוהו, עם תריסים ירוקים כמעט שלמים ומרפסת קטנה שיוצאת אל הרחוב. הוא היה יושב שם כל יום. מחייך אלינו. לפעמים יורד ומחלק סוכריות כאלה של זקנים. תמיד היה בידו דף מתפורר עם אותיות קטנות שרצות עליו. וכשהוא לא היה משוחח איתנו, הוא היה יושב על המרפסת, השמש מאירה עליו וחתולים מתחמם בקרניה לידו, וקורא במכתב הזה. אחרי שעיניו היו מסיימות לרצד על הדף, הוא היה קורא שוב. ושוב.
יום אחד הוא ביקש מאחד הילדים אצלנו, מנחם, לקרוא לו בקול. עד עכשיו לא הבנו למה. הוא קרא לבדו עד עכשיו, ובטח ידע כל מילה שכתובה שם בעל פה. מנחם סיפר לנו אחר כך, בלחישה קטנה, שהוא עלה למרפסת של הזקן והקריא לו את המילים הבאות, לפחות כמו שהוא זוכר את זה, הוסיף בחשש. אהובי, הוא אמר ואנחנו השפלנו מבטים והסמקנו. יש זמנים כל-כך רעים שלפעמים נדמה לנו שהם לא יגמרו. הטוב שהיה לנו קם עלינו כשאנחנו חושבים שמה שהיה לא ישוב. וזה הורג אותנו מבפנים. אתה חייב להבטיח לי, אהוב, שהפנים שלך יהיו קדימה. אני אעשה את כל המאמצים כדי שהידיים שלנו יפגשו ונוכל להחליף דמעות הודיה, אבל גם אם לא, תבטיח לי. אתה תקום מזה. אתה תילחם. תמיד נלחמת.
יותר אני כבר לא זוכר, הודה מנחם, אבל הזקן בכה ואמר שהוא באמת נלחם וניצח. ונתן לי סוכריה. שתיקה השתררה ביננו, ואחריה חזרנו לשחק. אבל בכל יום כשראינו את הזקן חשבנו על אהובתו שלא חזרה וחייכנו טיפה יותר.
יום אחד הוא ביקש מאחד הילדים אצלנו, מנחם, לקרוא לו בקול. עד עכשיו לא הבנו למה. הוא קרא לבדו עד עכשיו, ובטח ידע כל מילה שכתובה שם בעל פה. מנחם סיפר לנו אחר כך, בלחישה קטנה, שהוא עלה למרפסת של הזקן והקריא לו את המילים הבאות, לפחות כמו שהוא זוכר את זה, הוסיף בחשש. אהובי, הוא אמר ואנחנו השפלנו מבטים והסמקנו. יש זמנים כל-כך רעים שלפעמים נדמה לנו שהם לא יגמרו. הטוב שהיה לנו קם עלינו כשאנחנו חושבים שמה שהיה לא ישוב. וזה הורג אותנו מבפנים. אתה חייב להבטיח לי, אהוב, שהפנים שלך יהיו קדימה. אני אעשה את כל המאמצים כדי שהידיים שלנו יפגשו ונוכל להחליף דמעות הודיה, אבל גם אם לא, תבטיח לי. אתה תקום מזה. אתה תילחם. תמיד נלחמת.
יותר אני כבר לא זוכר, הודה מנחם, אבל הזקן בכה ואמר שהוא באמת נלחם וניצח. ונתן לי סוכריה. שתיקה השתררה ביננו, ואחריה חזרנו לשחק. אבל בכל יום כשראינו את הזקן חשבנו על אהובתו שלא חזרה וחייכנו טיפה יותר.
כאב.עיגול שחור
..עיגול שחור
אני זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה,
שיחת טלפון אחת.
ואני הרגשתי שחור גדול נפער לי בתוך החזה
אז עוד לא ידעתי שזה כאב תהומי,
אבל כל פעם שהוא נפצע החור גדל עוד ועוד.
אני זוכרת, אז
שנסענו לבסיס בנהריה
הודיעו לנו שהוא בבית חולים, כמעט חטפתי התקף לב.
אתם יודעים? להתמודד עם הכאב שלי כבר למדתי מזמן, אבל הכאב שלו. הכאב שלו הורג אותי.
אומרים שאחים מרגישים אחד את השני.
כשהגענו לשם, כולו היה תחבושות. בדיוק יצא מחדר ניתוח.
"כל החזה כוויות" הרופא אמר לאבא.
אבל אני שמעתי, וראיתי איך אבא מתקפל בתוך עצמו.
אבא שלי שלא מראה רגש אף פעם, בעט בקיר. ולחש " קח ממנו את הכאב, תן לי. תן לי".
זה תמיד היינו אנחנו אבא הוא ואני.
כשהוא השתחרר מהבית חולים הוא ניסה להיות גיבור.
אני יודעת שהוא גיבור.
הכוחות הרגו אותי.
הוא היה חובט בקירות כשהיו מחליפים לו תחבושות.
רק לא לבכות, רק לבכות.
אני זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה,
שכאב חדש נפער שם בלב.
שיחת טלפון אחת.
ואני הרגשתי שחור גדול נפער לי בתוך החזה
אז עוד לא ידעתי שזה כאב תהומי,
אבל כל פעם שהוא נפצע החור גדל עוד ועוד.
אני זוכרת, אז
שנסענו לבסיס בנהריה
הודיעו לנו שהוא בבית חולים, כמעט חטפתי התקף לב.
אתם יודעים? להתמודד עם הכאב שלי כבר למדתי מזמן, אבל הכאב שלו. הכאב שלו הורג אותי.
אומרים שאחים מרגישים אחד את השני.
כשהגענו לשם, כולו היה תחבושות. בדיוק יצא מחדר ניתוח.
"כל החזה כוויות" הרופא אמר לאבא.
אבל אני שמעתי, וראיתי איך אבא מתקפל בתוך עצמו.
אבא שלי שלא מראה רגש אף פעם, בעט בקיר. ולחש " קח ממנו את הכאב, תן לי. תן לי".
זה תמיד היינו אנחנו אבא הוא ואני.
כשהוא השתחרר מהבית חולים הוא ניסה להיות גיבור.
אני יודעת שהוא גיבור.
הכוחות הרגו אותי.
הוא היה חובט בקירות כשהיו מחליפים לו תחבושות.
רק לא לבכות, רק לבכות.
אני זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה,
שכאב חדש נפער שם בלב.
..מדבר הלב.
כאב.
משתיק, מכווץ.
מתחת לכל השמיכות
הכאב גלוי, חי, טורף.
כמו עץ בחורף שמשיל מעליו את כל הקליפות,
את העלים היפים, הפירות
כך גם אני.
השלתי מעלי את כל הקליפות,
את כל השמיכות
וגיליתי את הכאב.
נתתי לו להיסחף עם הרוח,
עם המזג אוויר הקשה.
נתתי לאנשים טובים לגעת בכאב, לרפא אותו להתבונן בו.
הכאב כמו היה שיקוף שלי,
כמו העץ בחורף שנראה עירום לעיני כל.
בתקופה הזו,
בה הכל מתקלף ונגלה לכל,
מתרחשים אי שם במעמקי גזע העץ,
במעמקי הכאב האינסופי שלי
תהליכים.
תהליכים של בניה, של התחדשות.
שרק הלב שמתחבא מאחורי הכאב מודע להם.
הכאב,
אינסופי הוא.
לעד יהיו זכרונות וכווצ'ים שיחזירו אותי לרגעים האלה ואחרים.
הכאב הוא השלכת, הגילוי,
ההבנה שיש צורך לשינוי, להתקדמות.
ויש, יש כוחות אינסופיים מול הכאב העצום.
יש.
מבטיחה.
כי כמו שהעץ נראה עירום וחסר כל
לזמן מה,
עכשיו ממש, בתקופת האביב,
מתחילה הפריחה.
שורש הכאב הוא כח.
עץ הכאב שלי בלב צומח.
והוא עוד ינשור ויפרח ושוב ושוב.
הכל עניין של תקופה, עניין של זמן.
של אמת והכלה.
כאב.
משתיק, מכווץ.
מתחת לכל השמיכות
הכאב גלוי, חי, טורף.
אבל יש לו תרופה.
לא מכה,
מרפה, ונשימה.
..אופק.
כמו עובר מתכווץ אל תוך עצמו
אולי להפיג קור, אולי לחבק עצמו
את יושבת בפינת רחוב הומה אדם כולך מכווצת לתוכך
לוחשת לעצמך נחמה
שואלת את הכאבים מתוכך
תמיד שאלת מה יודעות העיניים שמולך, מה יש באנשים שאת אוהבת
למה את אוהבת?
אולי פעם מישהו ישאל מי יש בעינייך שלך, מה יש בך שאוהבים .
דלת אוטובוס נסגרת מאחוריך. לפעמים הבריחה עם אדם שאין לכם עומק קלה יותר לנפש
קלה יותר למחשבות
אין חיוב כמעט במילים
אין חיוב בדמעות
מותר לשתוק, מותר לצעוק
את עוטפת אותך
השתקפות זה הכי יפה שיש
הכי יפה שיש בשבילי
יש שם עיניים ושער והרים וירוק . המון ירוק עם תכלת
זהב באוזניך,
ומותר לאהוב
ומותר
ומותר לאהוב
אולי להפיג קור, אולי לחבק עצמו
את יושבת בפינת רחוב הומה אדם כולך מכווצת לתוכך
לוחשת לעצמך נחמה
שואלת את הכאבים מתוכך
תמיד שאלת מה יודעות העיניים שמולך, מה יש באנשים שאת אוהבת
למה את אוהבת?
אולי פעם מישהו ישאל מי יש בעינייך שלך, מה יש בך שאוהבים .
דלת אוטובוס נסגרת מאחוריך. לפעמים הבריחה עם אדם שאין לכם עומק קלה יותר לנפש
קלה יותר למחשבות
אין חיוב כמעט במילים
אין חיוב בדמעות
מותר לשתוק, מותר לצעוק
את עוטפת אותך
השתקפות זה הכי יפה שיש
הכי יפה שיש בשבילי
יש שם עיניים ושער והרים וירוק . המון ירוק עם תכלת
זהב באוזניך,
ומותר לאהוב
ומותר
ומותר לאהוב
מישהי לשלוח לה שירים של יונה וולךxmasterx
באמצע סתם יום מקרי
עצם הלוז היאxmasterx
דבר שאני חושב עליו הבוקר וזה אקראי כמו שזה נשמע.
בהתחלה אפילו לא זכרתי איך קוראים לעצם הזו.
העצם הזאת שמאמינים שתישאר ולא משנה מה יקרה
שממנה הכל יתחיל מחדש ברגע מסוים על הזמן.
מה הדבר האחרון
הפרט הכי קטן ואקראי
משהו שלא שמים אליו לב אולי אבל הוא הכי מהותי בך
משהו שעליו הכל נשען
משהו שמחזיק אותך גם בלי לדעת
שלא משנה מה עוברים הוא נשאר
וישאר
תמיד
שגם עוד מיליון שנה כשהכל כבר יעלם ויתחדש בצורה שאי אפשר לדמיין הוא ישאר כמו שהוא
דבר שממנו תצמח מחדש
כולך תיוולד מחדש ממנו
מי שבורח היוםxmasterx
חי בשביל להילחם ביום אחר
כנראה
שדה קרב כזה שלפעמים אתה מנצח לפעמים מפסיד אבל שדה קרב
כשאתה מפסיד אתה נסוג כמו במלחמה
מפסיד בקרב
וחי
וחוזר להילחם ביום אחר
כנראה שאין ברירה.
די פחדני האמת
כמו אדם שמשכנעים אותו בניגוד לרצונו
הוא יישאר באותה דעה בדיוק.
כמו הצביעות הדתית שמכפרת על חטא שיש לה חשק אליו בזה שהיא מגנה חטאים שהיא מתעניינת בהם.
תפיליןשבורת,לב
את זה כולם כבר מכיריםxmasterxאחרונה
כאילו שניםזיויק
הראש כואבהמפוזר מהכפר
הלב דופק
אני כאן אבל לא באמת כאן
לכל יום ההתמודדויות שלו
למה היצר הרע כל כך רע
למה הוא גורם לי להיות עצבני, במקום להיות שמח על ההתגברות על הניסיונות הבוקר
זה דרכו של המנוול הזה, להכניס אותנו לעצבות ולהתסכל על הדברים הלא טובים, במקום לשמוח על הדברים הטובים
ככ עמוס, רוצה שקט רוצה נחת רוצה רוגע
רוצה להסתכל על השמים מבלי להתעניין מה השעה וכו
..זית שמן ודבש
הם לא רוצים שתדעו- שאת תאיר בני נוער רצחו.
לבבות וחיות אחרותxmasterx
הכניסו אותי בכפיה אחרי מחאה לכמה קבוצות של הורים בגן ובכיתה
מסתנוור שם בא לי לעקור את העיניים
כמה לבבות כמה ליקוקים
בכל צורה
בכל פינה
בכל צבע
מתחת להודעה
בתוך ההודעה
אחרי ההודעה
כהודעה בפני עצמה
בחילה קשה
מראות קשים
כמה רפיסות כמה רוך כמה חולשה
מילא האמהות אני מבין אבל אבא של אלוני שמבקש שיחבקו אותו אחרי שהוא עוזב אותו שם בבוקר כי הוא עכשיו בתקופה מאתגרת אחרי שהאוגר שלו נקע את האצבע.
הצלתי את נפשי ועשיתי מעשה וברחתי משם
כואב הלב על המלחמה הבאה ודור הגברים הבא במזרח התיכון
מובלעת מסורסת הקמנו כאן
אסור לשכוח שמוחמד מעזה או קרוב יותר מכניס מחסניות לנשק כבר מגיל 4
יורה בחתונות מרכב נוסע מגיל 9
ושוחט בהמות בידיים כשבא לו
זהוxmasterx
כל אחד וכל דבר חוזר למקום
או שלא
החיים ממשיכים בשלהם כמו זרם
לוקחים אותך איתם
זה יכול להפתיע, להיות טוב להיות רע העיקר שקורה מה שקורה.
הזנחתי את הקריאה בזמן האחרון
צריך לחזור לזה
משמעת מתרופפת זה לא סימן טוב
קפה שני להיום
מירי המזכירה מספרת איך היה היום הראשון
אני מחייך משאיר קהל אחר שיאזין והולך להסתגר ולשמוע תכנים שונים
תוהה על שובניזם ושמרנות וכמה רע בן אדם יכול לצאת כי הוא מאחל לאמא שתגדל את הילדים שלה בעצמה ולא מטפלת אדישה עם טלפון בשביל שהיא תצא לעבוד.
כנראה שזה מורכב יותר או שלא
המהפכה התעשייתית מודל 2026
להפשיר במיקרו ולשלוח לגן
יש כל מיני דרכים לספרxmasterx
סיפור
לתקשר
בכתב, בעל פה, בתמונה, בסרט, בספר
כמו אלה שמצלמים את עצמם או את אותו דבר ואותו מקום כל יום באותו זמן במשך חודשים או שנים. אם תסתכל על אחת מהתמונות לא תבין כלום, גם אם תדפדף מהר.
אם לא תאט לא תבין
זה המשפט
יש סיפורים שהם לא עם דרמות גדולות הכל בפרטים הקטנים, כל מיני שינויים קטנים מזעריים ששמים אליהם לב לאט, מקרוב, לאורך זמן.
בסיפור בעל פה כבר אפשר להפליג רחוק, לערב דמויות, לפרט, להמציא, להגזים, לשנות. הכל תלוי במטרה להגיע לפנטזיה המוחלטת של המציאות האמיתית.
החיים הם רצף של מקריות, של תאונות, של היתקלויות שמרכיבות קשרים ומצבים עם אינסוף הסתעפויות אפשריות ואפשרויות. דלתות מסתובבות שנעקרות מהצירים באגרסיביות הגורלית של החיים. זה סיפור
החגים מגיעיםxmasterx
החגים מגיעים וכמה סיפורים הם מביאים איתם
כמה סיפורים הם יביאו
כמה התניות כמה אהבה, שנאה, כעס, השפלה, בדידות, שמחה, געגוע הם מביאים איתם.
מישהו אומר לי שהחג האהוב עליו הוא סוכות כי כשהיה ילד בנה מחנה עם אבא שלו. כמה פעמים שמעתי משפט כזה שאין לו קשר לחג ועדיין הכי קשור אליו ומביא את כל המטען של החג עד שנמות.
יש סיפור על געגוע
איך שוקלים געגוע
היה לי פרופסור אחד זקן שהתאהב באישה אחת והם היו יחד אבל היא חזרה אל הארץ שלה, מעבר לים. הם לא נפגשו יותר אחרי שנפרדו וכל אחד המשיך בחייו. כששאלתי אותו איך הוא מעריך את הגעגוע אליה הוא ענה 7 קילו ו-600 גרם בערך.
לא הבנתי והפרופסור לקח אותי לעלית הגג.
הראה לי את כל המכתבים שנשארו בפינה קרועים ואמר לי
לאורך השנים כתבתי לה המון אבל לא שלחתי מכל מיני סיבות.
כל ערימת הדפים הזאת שאתה רואה כאן, אם תרים אותה ותשקול אותה תגיע ל-7 קילו ו-600 גרם ככה זה היה הבוקר.
זה משקל הגעגוע שלי אליה והוא גדל מדי יום ורגע.
החגים יכולים להיות כבדים אבל יש בהם מטען שמספר משהו גם אם הוא רע וגם אם טוב זה אנחנו וחלק מהחיים. זה לא דת ולא הלכה ולא תורה גם זה חלק מזה. זה נמצא בכל דבר וכל רגע.
עכשיו לקרר בירות לעבור בחנות ולהביא וויסקי בדרך לבית ולצלול לערב עם ספר או סרט ולצאת מהפיוטיות הזאת
וואושבורת,לבאחרונה
וואושבורת,לב
זהוxmasterx
ימים אחרונים של חופש לילדים
אני נכנס לסלון כמו לזירת אסון
עומד במרכז החדר עם ספר של פוקו ביד שאיכשהו בפרץ אופטימיות חשבתי שאצליח לקרוא בו קצת.
ביד השניה חבילת מגבונים ואני מתווך בין הילדים בסכסוך טריטוריאלי שלא היה מבייש את המעצמות הגדולות.
זמן איכות חינוכי סך הכל היא קראה לזה לפני שנעלמה לי.
זה לא התחום שלי כמי שעובד עד מאוחר ועוד מעט השעון יתחלף ובכלל.
אשתי במקלחת מנסה לגנוב קצת שקט לעצמה חכמה
ואני מרגיע אותה שהכל תחת שליטה בטון סמכותי ומפרגן
מכין כוס קפה שלפחות ננחת נורמלי לתוך הערב ואומר תודה מכל הלב
כל העולם הזה הוא נסיוןxmasterx
שרק הולך ומקצין את עצמו באיזו מערבולת שמכניסה אותך עמוק יותר ויותר במעגלים רחבים.
כמו אפקט הפרפר טעות קטנה בגיל צעיר הופכת להיות אסון בקנה מידה היסטורי כמה שנים אחר כך.
עצימת עיניים קטנה וזהו
תוסיפו לזה את עייפות החומר והזקנה שקופצת עליך מגיל 37 והלאה כמו איזה חיידק טורף שמתעלק עליך ויש מתכון מושלם.
מבט אחד במראה בבוקר כבר לא סלחני
בטח אחרי ערב של בירה וחצי ליטר של משהו חזק יותר הכל מרגיש הרבה יותר כבד לתפעול
זה לא מה שהיה
אז המלחמה נמשכת בכל הכוח כמו שבוקובסקי אמר
כל עוד אפשר תרביץ
מחפשים את האהבה עצמה לא אחרת שאוהב אותה.
נשמע עמוק אינטיליגנטי אבל לא יודע כשזה לא פשוט זה לא זה.
בסוף אתה כאן היא מחייכת אליך כי מי באמת יושבת בבית קפה עם מחשב ללמוד? הכל הצגה בשביל לצאת קצת וליצור קשר כלשהו אבל זו סימולקרה היא לא באמת מפלרטטת איתך.
גם אם כן זה כבר לא הענין
שני טיפוסים בעיר הגדולה שמחליפים כמה מילים ומימיקה מסוג מסוים כמו בסרט של גודאר שזה מאוד פשוט וטבעי.
המרחב הזה גם יכול לזמן אליו כל מיני שיחות ועניינים משלו.
תיאוריות לתוך החיים ולמי אכפת.
אכניס שישייה למקרר
היא מנסהxmasterx
והוא מנסה
לשמור על איזה ניצוץ של משהו
והכל בתוך מערכת עסקית של מפעל עם תזרים רציני
וזה מנווט יפה וחכם בין קווים מקבילים כמו פסי רכבת לאופק הדדי
היא מחייה אותו משם באיזה משהו חדש ומרגש שהביאה אישה אמיתית וזה עושה לה טוב כמו שלו זה עושה טוב רק ממקום שונה.
הוא דואג שיהיה כל מה שצריך
חסר מדף שם
הכיור מלא
הכל נשחק יש חוסר מהותי כי זה לא נבנה נכון ואז מתחילה עבודה
ואיזה שטויות זה עבודה
יעוץ זוגי טיפול
כמה רומנטי זה להתאמץ על מלאכותיות של קשר
איזה חיים יש לזקן שמנשימים?
לא מאמין בחרא הזה וזה גם לא ענין של אמונה.
ואז יש איזה סערה שמזיזה הכל
אותה אותו
וזה סבבה
אין סטריליות וואקום
ולא מתרגש מזה
נותן לזה יחס משתעשע עם הסופה הזאת
וחוזר
וגם היא רואה ולומדת
צריך את הגמישות לצאת בשביל למצוא חזרה את הדרך להיכנס גם אם זה ממקום אחר
כמו איזה גנב בתוך מבוך של כספות
הכל מלא ונוצץ בטח מרחוק והוא יודע בדיוק מה הוא עושה ואיך
נוגע ללב
ועדיין שהמוח ישלוט ישים את המושכות עליה ויחזיק קרוב
גם אותה וגם את מי שצריך
וברתימות האלה מתקדמים
זה כמו ריקוד
כמו מוזיקה קלאסית בתחילת סרט שואתי עם רקע של דרזדן המופצצת בהתחלה בסוף היא כמו אישה שיודעת בדיוק איך לחזור לעצמה כזאת חתיכה היום
רק לתת לה בטחון ולדאוג למה שהיא צריכה
בשבתותxmasterx
אני יוצא איתם טיולים וכל מיני צועדים בעיר
מגלים מקומות חדשים
איזה הרפתקה זה לילד לצעוד ככה לגלות עוד דרך למקום מוכר
ולא משנה כמה הדרך ארוכה אם היא חדשה אז היא נקראת דרך קיצור
וזה מהעיניים שלו
מגיעים לאיזה גן משחקים חדש התרגשות
סצנה שלמה של הורים שאני נמנע ממנה גם אם זה אומר שאקפוץ ואשחק איתם בכל המתקנים אם צריך.
מסתכן באירוע לב אבל התחלתי להתאמן אז נשרוד בינתיים.
ויש אמא שגם כנראה לא מתאים לה והיא מתחילה לדבר איתי
ואני עונה
מדי פעם נעלמים לראות מה ומי צריך עזרה
וממשיכים מתוך הבנה הדדית של המחיר שיש
הפרעות קשב חיצוניות לחיים
וכנראה שלא ניפגש יותר אבל זה היה נחמד
ומחיה בדרך שלו
מרגש משהו אפילו
ריגוש לעניים
כמו סיפור שעוד לא נכתב מאיזה במאי סוג ז' על תסריט רומנטי דהוי
ואז יוצאים חזרה
כל אחד קיבל את הדופמין שלו להיום
וככה החיים מזמנים לך בדיוק מה שצריך רק לשים לב
ליופי הפשוט שעוטף אותך
מתי הבחירות בכלל? איך זה עובדxmasterx
מחלקים שוטים של אלכוהול בכניסה?
שנדע שאין באמת למי להצביע כאן?
רק המילה הזאת מדגדגת לי ביד ללכת להביא בירה
כל סיטואציה חברתית אבל זה השיא
הכל אותו דבר וזה ראי העולם והחברה והאהבה
יחסים בין בני אדם
הבטחות בלי כיסוי
חיבורים ונישואים מתוך אינטרס ענין אידיאלים עמוקים
ממש אחד לאחד סיפור האהבה המושלם
כל המוטיבים כאן וחזק עד הפירוק המוחלט שיבוא כי שם יש תאריך תפוגה או פירוק יזום.
אלה רוצים הכל בלי לתת כלום
אלה נותנים הכל בלי לקחת
בינתיים הילדים צורחים
ההתחלה שהיתה חלקה מתחילה לרעוד
אולי נעזוב אותה ונתחבר להיא
הכל אותו דבר
שומע כנסיית השכל דברים בלחש
הדבר היחיד שיחזיר לשפיות
אעבור לרוסיה
אפילו הנשים (המהממות) שם עם אופי בנוסף
דברים בלחששבורת,לב
תתחבר להיא. כן. פששש
בסוף זה קורה בכל המפלגות לכן החרדים צודקיםxmasterx
לעשות ככל אשר יורוך
תראי את גפני נשבר הלב
יש פה הקבלה אחד לאחד
לא מתעניינת בבחירות, מפלגותשבורת,לבאחרונה
או שטויות של מגזרים.
זה רחוק ממני ומיותר.
תשחרר מה שמיותר לך.
אתה מתעסק באנרגיה כלואה ומבוזבזת.
..זית שמן ודבש
אני מתחנן לרב טאו שידרוש מאבי מעוז להתחבר לנתניהו/סמוטריץ/וינטר.
🌹Giniאחרונה
כדי ליצור קשר עם הרב צבי ישראל טאו, הדרך המקובלת והישירה ביותר היא לפנות אל מזכירות ישיבת הר המור בירושלים, שבה הוא מכהן כנשיא הישיבה. הרב אינו מחזיק בטלפון סלולרי אישי או באמצעי מדיה דיגיטליים ישירים.
ניתן לפנות למזכירות הישיבה בדרכים הבאות:
טלפון קווי במזכירות: 02-642-4242
הודעות וואטסאפ (WhatsApp): 055-924-8832
דואר אלקטרוני: office@harhamor.co.il
כתובת למכתבים וביקור: רחוב אריה ורשבסקי 8, קריית יובל, ירושלים
טופס פנייה מקוון: ניתן לשלוח הודעה ישירות דרך עמוד יצירת הקשר באתר ישיבת הר המור