לפני כ-3 שנים נכנסתי לאולם של האולפנה שלי וראיתי שבנות צופות בסרט המצוייר -"במבי" החלטתי להשאר קצת זמן לצפות איתן כי לא היה לי כוח לעשות את מה שהייתי צריכה אז.

אחרי כמה דקות שאני מסתכלת בסרט  הזה פתאום הוא התחיל להרגיש לי קצת מוכר מפעם ואחרי כמה זמן כשהסרט הגיע לקטע בו צדים את אמא של במבי  היה לי ברור :פעם ראיתי את הסרט הזה, כן נכון, אני זוכרת למרות שעבר המון זמן (בתחילת היסודי) פתאום עלו לי תמונות וקולות "אמא שלך לא תחזור לעולם" סאונד מלחיץ ומבט מפוחד והאייל הגדול שיודע הכל .

אני לא אומרת שבגלל זה נהרסו לי החיים או משהו ח"ו  אבל באותם רגעים זה נכנס עמוק . שמעתי מהרב מיכי שיחי' שדוד המלך אומר בתהילים "השם למה תשכחיני נצח למה תסתיר פניך ממני" עצם זה שדוד שואל: למה? זה אומר שהוא מאמין בעומק של הנשמה שהשם אינינו שוכח אותו. אך הוא משתמש בביטוי נצח מכיוון שכשאדם נמצא בתוך ההרגשה שהשם שכח אותו זה נדמה בעיניו כנצח כי הוא צריך לארגן את חייו בצורה הגיונית. לדוגמא אם כל היום לא נקבע לעשות דברים בחיים כי היום באה הגאולה (כי המשיח בא ) או כי אנו מחכים שנמצא שידוך או ילד אז נשתגע ולא נחייה נורמלי לכן עלינו להתנהג כאילו לנצח נהיה ככה. הדבר הזה התקשר לי לזמן שבו הבנאדם מרגיש נטוש.

לפני 8 שנים אמא שלי נפטרה  ואני יודעת שהיא איתי וזוכה להרגיש את זה גם בניגוד לכל מה שהעולם משדר

פעם כשהייתי בכיתה ט', דיברתי עם מדריכת טיולים לא דתייה שנקשרתי אליה במהלך הטיול,סיפרתי לה שאמא שלי נפטרה. היא שאלה אותי למה אני אומרת "נפטרה" זה לה נשמע מרוחק .. מנותק.. כמו שאומרים על אנשים מכובדים ברדיו, היא אמרה שמי שמישהו קרוב נפטר לו הוא בדר"כ אומר שהוא מת לא ידעתי מה לענות לה אבל הרגשתי שזה לא ככה אצלי, מת זה נשמע לי מילה גסה .

אחרי זה חשבתי על זה הרבה והיגעתי למסקנה שמי שמאמין שיש עולם הבא זה מאוד טיבעי לו לומר שיהודי "נפטר" ולא להגיד שיהודי "מת" כי הוא מאמין שהוא נפתר מהעולם הזה לעולם הבא (יצא מהגוף אך נשמתו- שזוהי עצמותו האמיתית ,חיה וקיימת )  ומי שהושפע מהתרבות הכללית שמשדרת שאין חיים אחרי המוות , מרגיש שעוצמת הכאב וחרדת הנטישה והאובדן לא מובעים אלא במילה המשתקת -" מת". כשאמא שלי נפטרה ההרגשות בלב היו של אמונה אך הפחדים ניזונו גם מהסרט הזה שהיה בתת מודע ולמרות ששחכתי שראיתי אותו בכלל, התוכן שלו  הסרט הזה ארוך ואני לא זוכרת  אותו חוץ מהחלק הזה שצדים את אמא של במבי  ורודפים אחריהם והוא נשאר לבד ולא מוצא את אמא שלו ואחכ מגיע האייל הגדול ואומר לו ש-אמא לא תחזור לעולם ועכשיו הוא יהיה עצמאי.

 כבר מזמן רציתי לפרסם למרות שאני יודעת שיש הרבה הורים שלא רוצים להראות לילדים שלהם את הסרט הזה ושהוא ידוע כשלילי אבל הייתה לי תחושה בעיקבות שמישהיא דיברה על זה שהיא מבקרת סרטים   שאני גם רוצה להיות שוטפה בטהרה של עמי"ש

 וגם בזמן החרון קרו 2 מקרים שדחפו אותי לכתוב.  הדבר הראשון זה שבזמן האחרון היתה לי תקופה לא פשוטה והתפללתי וגם דיברתי עם אמא שלי ואז נרדמתי וחלמתי חלום ושכחתי מה חלמתי אחרי כמה זמן נזכרתי בחלום והזדעזעתי חלמתי שאמא שלי בחוסר חיים  לא ביחס  אלי, אלא באופן כללי  חוסר חיים.(חלמתי גם חלום דומה פעם ועשיתי הטבת חלום ובלילה שאחריו חלמתי חלום הפוך)  מאוד הייתי עצובה מהחלום ובכיתי כי חשבתי שהשם לא איתי ואמא לא איתי אח"כ אבא שלי הסביר לי שיש חלומות שהם התגלות ויש חלומות מהדימיון והפחדים שלנו. הבנתי שהייתי לא לגמרי בטוחה שאימא איתי כשאני דיברתי אליה  מה שבאמת היה נכון ולכן חלמתי את הפחד מזה. אח"כ כשחשבתי קצת פתאום התחזק לי הרצון לכתוב על הסרט במבי אמרתי לעצמי שהחלומות זה כבר חלק ממני ואים הפחד שלי בא לחלום אני רוצה לפעול נגד האנרגיה הזו של המות .

  המקרה השני היה שיר שלמדתי  "אבא מת" של אריקה לנדאו המורה לימדה אותו מאוד בהסתייגות אך ציינה שיש מה ללמוד ממנו. השיר הזה הציף לי את כל ההתקוממות שהיה בי ולהפתעתי אף אחת בכיתה לא התקוממה.

 אחרי השיעור המורה דיברה איתי והסבירה לי שהיא לא בעד השיר הזה דווקא ולא בעד להביא אותו לילדים אך ניתן ללמוד ממנו  הלכתי ובכיתי הרבה (לא נכנסתי לשעתיים הבאות) וכתבתי את השירים הבאים :

(השירים מתארים מה שהלך ברגש שלי ולא בהכרח מה שקרה במציאות) 

רציתי לצעוק את צעקתי

רציתי לצעוק

כולם בעד למות

כולם בעד.

הם כמובן לא יודעים את זה

אני יודע שהם נגדי

אני בטוח ואמונתי בוערת באלף לפידים

אני הולך לישון

אני קם ומסביבי כולם בוכים ומסבירים

לי.

אני לא מבין על מה הם בוכים

אי אפשר לבכות על כזה דבר

אפשר רק להגמר 

לא להיות

מי צריך חיים כשאלוקים מת

מי יכול לחיות

הם לא מבינים למה אני רק משתתק

נעלם

אני לא מגלה להם

אבל לכם אני מגלה

אני הולך להתבודד

לדבר עם השם

אני שמח

אני מאושר

אני בוכה

אני מדבר

אני צוחק

אני חי

אני רק חזק יותר מקודם 

אני חוזר הביתה

לאט

בסוף הגעתי

הם עדין בוכים

רבונו של עולם איך הם בוכים?

הרי הם הסבירו לי

הוא אינו 

אני מסתכל עליהם

ואני מבין שהם בוכים אחד לשיני

ולא לאבא  

ולא לאמא

אני מסתכל באי אמון

אני כמעט ואיני

ואז אני שומע את אברמוש בוכה

            א - - מ- - א

בצרחות שכולנו מכירים טוב

וכולנו מצטרפים אליו בשמחה

מחבקים אותו ויודעים

אמא

אבא

 ואלוקים -השם יתברך

רק מסתתרים

כל כך מרטיט

אבל לא מפחיד בכלל

הרי הם איתנו

סיומת למי שהתבגר בעל כורחו:

הלכתי לישון ושוב חלמתי את החלום מאתמול

שאמא בחוסר חיים

אני קם מיוזע ושוב כמעט מת

הפעם אני לא הולך להעלם

להתבודד

הם מתחילים להראות לי ציפור

ציפור לא חיה

אני כואבת לי הבטן

מתפלץ מכאבים

עוד שנייה גם בטן אין לי

אני לא יכול יותר ונעלם

יושב ורואה תולעת מטפסת... מחליקה מטפסת מחליקה

אני שונא

 אני שונא תולעות

שמחליקות

עוד שנייה ואני נופל

שלא תחשבו על הריצפה

יש פה תהום

מפחידה

היא לא מרושעת היא פשוט

המ - צי - או - ת

תתתת

א - - מ- - א

איזה פחד- -

א - - ב- - א

אני יפול?

ה - ש - ם  י - ת - ב - ר - ך

אני נופל!!!

אים אסק שמיים שם אני

ואציע שאול 

ה - נ - נ - י

               אז תדעו שכן

השם יתברך נישק

אותי באהבה

לא נפלתי

אבא בא ומרים אותי

אמא מנשקת אותי

והשם חי

תתפלאו

מה שניסיתם לעשות

ברוב יאושכם

הוא המתת חסד

שמסתיימת

כידוע

במוות!!

דימיון מודרך לילד או לילד שבי...

ילד מתוק!

ילד צדיק!

ילדי!

ילדי שלי!

ילד של אמא! של אבא!

ילד של השם יתברך!

ילדי הולך לטיול

ילדי הולך בשדה

ליד הפרחים

הם מהממים ויש להם ריח נעים מאוד

ילדי רואה מרחוק פרפר גדול

יפהההה... מאיר ושמח וזורח

ילדי עוצם עינים ומרגיש את הרוח הנעימה

ואת השמש שמלטפת אותו

הפרפר מתקרב ורואים שהוא גדול מאוד וצבעוני בצבעים שילדי הכי אוהב

הפרפר מתקרב ומציע לילדי לשבת לו על הכנפיים

ילדי יושב והפרפר מתרומם

לאט לאט

ילדי מתקרב לעננים 

ילדי עוד מתקרב ומרגיש את הנעימות של העננים 

הם כמו צמר גפן נעים 

ילדי רואה מרחוק את אמא רצה אליו

ומאמצת אותו אל ליבה ומנשקת אותך ולא מפסיקה

היא שרה שיר:

"אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא"

הי אמא! אני אומר, זה השיר של הגן שלי!

כן מתוק אני יודעת אני שמעתי!

אבל איך שמעת? אני לא ראיתי אותך!

אמא ממשיכה לשיר ולנשק אותי :

"אתה בראתה ואתה יצרת"

מתוק שלי, נשמה שלי, אתה יודע מי ברא את העולם ?

כן עניתי בשמחה !

השם יתברך!

נכון!! אמא חייכה וצחקה אלי בעיניה

נכון נשמה שלי מותק שלי

אנחנו אומרים להשם - "אתה בראת"

נכון אמא ככה שרנו בגן בתפילה להשם!

צדיק שלי אתה כזה אוצר!

אתה יודע מה זה "אתה בראתה"?

כן! זה שהשם ברא!

נכון! אמא צחקה משמחה,נכון צדיק שלי!

השם ברא את הנשמות שלנו

הוא ברא שאנחנו , הנשמה שלנו

בתוך גוף  

ואים אני נפתרה

אז אני יוצאת מהגוף

ואני נשמה בלי הגוף !

ולכן אני יכולה לשמוע ולראות אותך כל הזמן,

ובלילה, כל לילה הנשמה שלך עולה לשמים ואנחנו כל הלילה מדברים

וגם ביום, אני איתך ועונה לך דרך הנשמה שלך.

אמא אני לא ראיתי אותך!

כשיבוא המשיח ויהיה תחית המיתים אז אני יחזור לגוף שלי,

 ואז יהיה אפשר לראות אותי בעיינים של הגוף,

 עכשיו אפשר רק בעיניים של הנשמה .

אמא! כשאני בתוך הגוף אני מתגעגע אליך!

אני רואה אותך..

 נשמה שלי... אתה כל כך צדיק ואהוב אצל השם .....

אני והשם אוספים את הדמעות שלך ושמים בכדים

וזה מנצנץ באור יקרות

  יחד עם דמעות הגעגועים של עם ישראל

 והשם יתברך יעשה לנו תחיית המיתים

ויביא לך את כל מה שאתה מתגעגע אליו

עוד מעט השם יגאל אותנו

ונרגיש איך הכל היה באהבה

ורחמים

 וחיבוקים

ונישוקים

אני אוהבת אותך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך...........................................

רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...

הם סיפורי חסדך...

הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...

כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"

בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...

אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...

סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...

בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...

ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...

אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."

ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...

ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...

בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...

ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...

זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...

וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...

אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...

מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.

///

בבית הכנסת "תפילת השם"

אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה

בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)

אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב

או... תפילת חמישה־עשר?

מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד

משהו עם אהבה.

והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש

ואהבת – אהבתי

את – אתכם

ה' – אמר ה'

א־ל אמונה

המאמין בעולם ובאהבה

אנא

עזור לנו להאמין בעצמנו

ובאהבה בכלל.

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.

לבשת את השריון שלי

כדי שלא אפגע בעצמי

חשבו שאת זו אני

או אני זו את

בסוף החץ פגע בך

נשארתי לעמוד פה לבד

חסין מהכל

מת מבפנים

המוות הוא לא רק למתים

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!