לפני כ-3 שנים נכנסתי לאולם של האולפנה שלי וראיתי שבנות צופות בסרט המצוייר -"במבי" החלטתי להשאר קצת זמן לצפות איתן כי לא היה לי כוח לעשות את מה שהייתי צריכה אז.

אחרי כמה דקות שאני מסתכלת בסרט  הזה פתאום הוא התחיל להרגיש לי קצת מוכר מפעם ואחרי כמה זמן כשהסרט הגיע לקטע בו צדים את אמא של במבי  היה לי ברור :פעם ראיתי את הסרט הזה, כן נכון, אני זוכרת למרות שעבר המון זמן (בתחילת היסודי) פתאום עלו לי תמונות וקולות "אמא שלך לא תחזור לעולם" סאונד מלחיץ ומבט מפוחד והאייל הגדול שיודע הכל .

אני לא אומרת שבגלל זה נהרסו לי החיים או משהו ח"ו  אבל באותם רגעים זה נכנס עמוק . שמעתי מהרב מיכי שיחי' שדוד המלך אומר בתהילים "השם למה תשכחיני נצח למה תסתיר פניך ממני" עצם זה שדוד שואל: למה? זה אומר שהוא מאמין בעומק של הנשמה שהשם אינינו שוכח אותו. אך הוא משתמש בביטוי נצח מכיוון שכשאדם נמצא בתוך ההרגשה שהשם שכח אותו זה נדמה בעיניו כנצח כי הוא צריך לארגן את חייו בצורה הגיונית. לדוגמא אם כל היום לא נקבע לעשות דברים בחיים כי היום באה הגאולה (כי המשיח בא ) או כי אנו מחכים שנמצא שידוך או ילד אז נשתגע ולא נחייה נורמלי לכן עלינו להתנהג כאילו לנצח נהיה ככה. הדבר הזה התקשר לי לזמן שבו הבנאדם מרגיש נטוש.

לפני 8 שנים אמא שלי נפטרה  ואני יודעת שהיא איתי וזוכה להרגיש את זה גם בניגוד לכל מה שהעולם משדר

פעם כשהייתי בכיתה ט', דיברתי עם מדריכת טיולים לא דתייה שנקשרתי אליה במהלך הטיול,סיפרתי לה שאמא שלי נפטרה. היא שאלה אותי למה אני אומרת "נפטרה" זה לה נשמע מרוחק .. מנותק.. כמו שאומרים על אנשים מכובדים ברדיו, היא אמרה שמי שמישהו קרוב נפטר לו הוא בדר"כ אומר שהוא מת לא ידעתי מה לענות לה אבל הרגשתי שזה לא ככה אצלי, מת זה נשמע לי מילה גסה .

אחרי זה חשבתי על זה הרבה והיגעתי למסקנה שמי שמאמין שיש עולם הבא זה מאוד טיבעי לו לומר שיהודי "נפטר" ולא להגיד שיהודי "מת" כי הוא מאמין שהוא נפתר מהעולם הזה לעולם הבא (יצא מהגוף אך נשמתו- שזוהי עצמותו האמיתית ,חיה וקיימת )  ומי שהושפע מהתרבות הכללית שמשדרת שאין חיים אחרי המוות , מרגיש שעוצמת הכאב וחרדת הנטישה והאובדן לא מובעים אלא במילה המשתקת -" מת". כשאמא שלי נפטרה ההרגשות בלב היו של אמונה אך הפחדים ניזונו גם מהסרט הזה שהיה בתת מודע ולמרות ששחכתי שראיתי אותו בכלל, התוכן שלו  הסרט הזה ארוך ואני לא זוכרת  אותו חוץ מהחלק הזה שצדים את אמא של במבי  ורודפים אחריהם והוא נשאר לבד ולא מוצא את אמא שלו ואחכ מגיע האייל הגדול ואומר לו ש-אמא לא תחזור לעולם ועכשיו הוא יהיה עצמאי.

 כבר מזמן רציתי לפרסם למרות שאני יודעת שיש הרבה הורים שלא רוצים להראות לילדים שלהם את הסרט הזה ושהוא ידוע כשלילי אבל הייתה לי תחושה בעיקבות שמישהיא דיברה על זה שהיא מבקרת סרטים   שאני גם רוצה להיות שוטפה בטהרה של עמי"ש

 וגם בזמן החרון קרו 2 מקרים שדחפו אותי לכתוב.  הדבר הראשון זה שבזמן האחרון היתה לי תקופה לא פשוטה והתפללתי וגם דיברתי עם אמא שלי ואז נרדמתי וחלמתי חלום ושכחתי מה חלמתי אחרי כמה זמן נזכרתי בחלום והזדעזעתי חלמתי שאמא שלי בחוסר חיים  לא ביחס  אלי, אלא באופן כללי  חוסר חיים.(חלמתי גם חלום דומה פעם ועשיתי הטבת חלום ובלילה שאחריו חלמתי חלום הפוך)  מאוד הייתי עצובה מהחלום ובכיתי כי חשבתי שהשם לא איתי ואמא לא איתי אח"כ אבא שלי הסביר לי שיש חלומות שהם התגלות ויש חלומות מהדימיון והפחדים שלנו. הבנתי שהייתי לא לגמרי בטוחה שאימא איתי כשאני דיברתי אליה  מה שבאמת היה נכון ולכן חלמתי את הפחד מזה. אח"כ כשחשבתי קצת פתאום התחזק לי הרצון לכתוב על הסרט במבי אמרתי לעצמי שהחלומות זה כבר חלק ממני ואים הפחד שלי בא לחלום אני רוצה לפעול נגד האנרגיה הזו של המות .

  המקרה השני היה שיר שלמדתי  "אבא מת" של אריקה לנדאו המורה לימדה אותו מאוד בהסתייגות אך ציינה שיש מה ללמוד ממנו. השיר הזה הציף לי את כל ההתקוממות שהיה בי ולהפתעתי אף אחת בכיתה לא התקוממה.

 אחרי השיעור המורה דיברה איתי והסבירה לי שהיא לא בעד השיר הזה דווקא ולא בעד להביא אותו לילדים אך ניתן ללמוד ממנו  הלכתי ובכיתי הרבה (לא נכנסתי לשעתיים הבאות) וכתבתי את השירים הבאים :

(השירים מתארים מה שהלך ברגש שלי ולא בהכרח מה שקרה במציאות) 

רציתי לצעוק את צעקתי

רציתי לצעוק

כולם בעד למות

כולם בעד.

הם כמובן לא יודעים את זה

אני יודע שהם נגדי

אני בטוח ואמונתי בוערת באלף לפידים

אני הולך לישון

אני קם ומסביבי כולם בוכים ומסבירים

לי.

אני לא מבין על מה הם בוכים

אי אפשר לבכות על כזה דבר

אפשר רק להגמר 

לא להיות

מי צריך חיים כשאלוקים מת

מי יכול לחיות

הם לא מבינים למה אני רק משתתק

נעלם

אני לא מגלה להם

אבל לכם אני מגלה

אני הולך להתבודד

לדבר עם השם

אני שמח

אני מאושר

אני בוכה

אני מדבר

אני צוחק

אני חי

אני רק חזק יותר מקודם 

אני חוזר הביתה

לאט

בסוף הגעתי

הם עדין בוכים

רבונו של עולם איך הם בוכים?

הרי הם הסבירו לי

הוא אינו 

אני מסתכל עליהם

ואני מבין שהם בוכים אחד לשיני

ולא לאבא  

ולא לאמא

אני מסתכל באי אמון

אני כמעט ואיני

ואז אני שומע את אברמוש בוכה

            א - - מ- - א

בצרחות שכולנו מכירים טוב

וכולנו מצטרפים אליו בשמחה

מחבקים אותו ויודעים

אמא

אבא

 ואלוקים -השם יתברך

רק מסתתרים

כל כך מרטיט

אבל לא מפחיד בכלל

הרי הם איתנו

סיומת למי שהתבגר בעל כורחו:

הלכתי לישון ושוב חלמתי את החלום מאתמול

שאמא בחוסר חיים

אני קם מיוזע ושוב כמעט מת

הפעם אני לא הולך להעלם

להתבודד

הם מתחילים להראות לי ציפור

ציפור לא חיה

אני כואבת לי הבטן

מתפלץ מכאבים

עוד שנייה גם בטן אין לי

אני לא יכול יותר ונעלם

יושב ורואה תולעת מטפסת... מחליקה מטפסת מחליקה

אני שונא

 אני שונא תולעות

שמחליקות

עוד שנייה ואני נופל

שלא תחשבו על הריצפה

יש פה תהום

מפחידה

היא לא מרושעת היא פשוט

המ - צי - או - ת

תתתת

א - - מ- - א

איזה פחד- -

א - - ב- - א

אני יפול?

ה - ש - ם  י - ת - ב - ר - ך

אני נופל!!!

אים אסק שמיים שם אני

ואציע שאול 

ה - נ - נ - י

               אז תדעו שכן

השם יתברך נישק

אותי באהבה

לא נפלתי

אבא בא ומרים אותי

אמא מנשקת אותי

והשם חי

תתפלאו

מה שניסיתם לעשות

ברוב יאושכם

הוא המתת חסד

שמסתיימת

כידוע

במוות!!

דימיון מודרך לילד או לילד שבי...

ילד מתוק!

ילד צדיק!

ילדי!

ילדי שלי!

ילד של אמא! של אבא!

ילד של השם יתברך!

ילדי הולך לטיול

ילדי הולך בשדה

ליד הפרחים

הם מהממים ויש להם ריח נעים מאוד

ילדי רואה מרחוק פרפר גדול

יפהההה... מאיר ושמח וזורח

ילדי עוצם עינים ומרגיש את הרוח הנעימה

ואת השמש שמלטפת אותו

הפרפר מתקרב ורואים שהוא גדול מאוד וצבעוני בצבעים שילדי הכי אוהב

הפרפר מתקרב ומציע לילדי לשבת לו על הכנפיים

ילדי יושב והפרפר מתרומם

לאט לאט

ילדי מתקרב לעננים 

ילדי עוד מתקרב ומרגיש את הנעימות של העננים 

הם כמו צמר גפן נעים 

ילדי רואה מרחוק את אמא רצה אליו

ומאמצת אותו אל ליבה ומנשקת אותך ולא מפסיקה

היא שרה שיר:

"אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא"

הי אמא! אני אומר, זה השיר של הגן שלי!

כן מתוק אני יודעת אני שמעתי!

אבל איך שמעת? אני לא ראיתי אותך!

אמא ממשיכה לשיר ולנשק אותי :

"אתה בראתה ואתה יצרת"

מתוק שלי, נשמה שלי, אתה יודע מי ברא את העולם ?

כן עניתי בשמחה !

השם יתברך!

נכון!! אמא חייכה וצחקה אלי בעיניה

נכון נשמה שלי מותק שלי

אנחנו אומרים להשם - "אתה בראת"

נכון אמא ככה שרנו בגן בתפילה להשם!

צדיק שלי אתה כזה אוצר!

אתה יודע מה זה "אתה בראתה"?

כן! זה שהשם ברא!

נכון! אמא צחקה משמחה,נכון צדיק שלי!

השם ברא את הנשמות שלנו

הוא ברא שאנחנו , הנשמה שלנו

בתוך גוף  

ואים אני נפתרה

אז אני יוצאת מהגוף

ואני נשמה בלי הגוף !

ולכן אני יכולה לשמוע ולראות אותך כל הזמן,

ובלילה, כל לילה הנשמה שלך עולה לשמים ואנחנו כל הלילה מדברים

וגם ביום, אני איתך ועונה לך דרך הנשמה שלך.

אמא אני לא ראיתי אותך!

כשיבוא המשיח ויהיה תחית המיתים אז אני יחזור לגוף שלי,

 ואז יהיה אפשר לראות אותי בעיינים של הגוף,

 עכשיו אפשר רק בעיניים של הנשמה .

אמא! כשאני בתוך הגוף אני מתגעגע אליך!

אני רואה אותך..

 נשמה שלי... אתה כל כך צדיק ואהוב אצל השם .....

אני והשם אוספים את הדמעות שלך ושמים בכדים

וזה מנצנץ באור יקרות

  יחד עם דמעות הגעגועים של עם ישראל

 והשם יתברך יעשה לנו תחיית המיתים

ויביא לך את כל מה שאתה מתגעגע אליו

עוד מעט השם יגאל אותנו

ונרגיש איך הכל היה באהבה

ורחמים

 וחיבוקים

ונישוקים

אני אוהבת אותך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך...........................................

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.

שממה

מחבק את החידלון קרוב אליי

נושם את הפחד

מתחמם מלהבת השנאה

כי בסוף כולם קיימים

אין סיבה להתכחש לטבע המציאות

(ונכון, ייתכן ויש לנו בחירה על הדרך בה אנו חוזים במציאות - ואולי עדיף להכחיש את המידות השליליות ובכך לבטלם.

ואכן, קשה לדבר על הנושאים הללו כי מסתבר שמילים לא עושים פה עבודה טובה.)

אבל בואו רק נזכור דבר.

ה' אחד.

ו"אני" לא קיים כחלק נפרד ממנו.

המצוי הראשון הוא גם המצוי היחידי.

כל השיטוטים שלנו בעולם קורים אך ורק בתוכו.

ייתכן ואנחנו פשוט מחשבה בתוך מודעות אינסופית.

(מודעות אינסופית שלא מחולקת. הלכות יסודי התורה פ"א ה"ג וה"ז)

לאן שלא תלכו אנא זכרו זאת.

על מנת שלא תקחו ברצינות את מנת קיומכם ה"אינדיבידואלי".

על מנת שלא תצטערו על מנת חלקכם בעולם הזה והבא.

ניהיליזם אינדיבידואלי - שחרור מתפיסת העצמי המוגבלת.

אל עבר השחרור האולטמטיבי הקיים רק אצל המצוי היחידי.

כל הדתות והמסורות הרוחניות בסוף מדברות על הדבר הזה.

התבטלות מוחלטת אל האינסוף.

מכיוון שזהו מנת חלקנו בכל מקרה.

תמיד שואלים - האם נשאר משהוא מאיתנו בסוף?

במקום לשאול - האם היינו משהוא מלכתחילה.

ובנוסף, קחו עצה לחיים - המציאות מוסברת בצורה יותר "איכותית" על ידי פרדוקסים.

...

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."

ישעיה נה יג

סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן

לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ

נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת

נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת

מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל

בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי

נִפְרַד בְּהִלָּפֵת

נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד

כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם

בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים

שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל

מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים

עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ

הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ

וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת

מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים

בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת

נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד

שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ

סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ

מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק

וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר

מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ

וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב

יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר

פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר

מְלָחֵם בַּשַּׁעַר

בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם

פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי

אָנָּא אֵלִי

פָּנַי לָאוֹת

לפעמים צריך לקום וללכת. אמרתי לעצמי.

רציתי לומר לעוד  מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.

אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת. 

כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.

אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים. 

מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.

אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.

לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.

אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.

אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.

פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר.  בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין. 

הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.

ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.

מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.

הציניות השפלה שבתחתית ליבי מחייכת בהנאה, ואני ניגש אל השיש בצעדים כבדים

לקט פרואה וכומסת

לקט חוצפת לשון

שתויה מטל ומעשב

ושיכר פטלים ענוג

לקט חורצת דרך

ושביל כתכתים אגסי

נכרכת בחן ובחסר

באדמת ההוא הפלאי

לקט בת ארבע נועצת

עינייה בקרן זווית

כעץ פתלתלי וכשוע

האוחזים בכנפי הפרי

לקט שוקטת על אדר

לקט צומרת שחור

רוחץ הרקיע בתכלת

לקט נמשחת באור

פנים ואחור נעה חרש

תצפין ותזרח ותנפול

בעין הכרכום מלקטת

בצלמה בצלמוות ותוהו

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

על ההר מנזר מצודה אבנים לבֵנים ברזל ספרים חיצים כתבי הקודש מול עולם שצר לו על ההר

שצר לו

ברדסים קסדות קשקשים גלימות שמן רותח מים קדושים מחסנים ספריות דמים טבילות מסדרונותבתוככי ההר

צר, נעשה צר

מגדלים חרכים רעפים אבני בליסטראות מות גיבורים אגדות מצווֹת מַצּוֹת חרוכות מלאכים נושאי חרבות יין עשָן שחר עולה מאחורי ההר

אין צר מזה

אדמה רוח דם זיעה דמעה ים מלוחים אולי עמדו החומות למרות הכל?