תכלס אפשר לנסח

שמונה עשרה... כל פעם מחדש.

מצד שני היה קשה ממש... קשה להמשיך את היום כרגיל אחרי מוסף של שלושה רגלים. שדווקא שם נכנס העניין של האתגר האמיתי, כי הכיסופים למקדש ב"ה הקב"ה מעיר... אבל לאזור כח לשגרה הרגילה ובלי יכולת לפעול או משהו - זה משגע אותי. בר"ח לדוגמה אני חייבת ללכת אח"כ לעשות סיבוש או דוכן או שיעור או משהו. אי אפשר להכיל את זה אחרת.

אבל זה כ"כ שואב. עצוב כל פעם שגומר להתפלל. רציתי עוד! ועוד! 

אבל קשה אח"כ לחזור...

צריך בית מקדש. ואז הכל יהיה טוב

חיים שבקדושה הרבה יותר קל כשאין את כל ענייני העולם הזה...
וזה קשה כ"כ כי בסופו של דבר הרצון הזה נכון ומדויק ואידיאי. ואז צריך לומר לא. כמו כשרוצים ללמוד וחייבים לעצור דלא להסחף. להשאיר את עצמך בדווקא בחול או בקצת קודש כי אנחנו לא יודעים לאזן.
בית מקדש. השראת שכינה. כשכבר נלמד את האיזון הזה ויהיה טבעי יותר.